חג השבועות על פי שער הכוונות

דרוש חג השבועות פותח בהוראה: ״לחג השבועות צריך שתזכור כל הדרושים שנתבארו לעיל בעניין הפסח ובעניין ספירת העומר״. והוא אכן החוליה האחרונה — מה שהתחיל בליל הסדר ונמשך ארבעים ותשעה יום, נשלם כאן. אבל נוסף כאן דבר שלא היה קודם: הכתר, שהוא תכלית גדלותו של ז״א, ואין הוא נמשך אלא בלילה הזה ועל ידי העוסקים בתורה. המקורות: שער הכוונות, דרושי חג השבועות דרוש א. כל חשבון נבדק מול נוסח הספר.

מסדרת דרושי המועדים באתר: ראש השנה · ברכת אבות ורי״ו · יום הכיפורים · חג הסוכות · חנוכה · פורים · פסח וספירת העומר · שבת.

א — המשך ישיר לספירת העומר: נצח והוד ושני הלוחות

בשבעת שבועות הספירה נתפשטו המוחין בשבע בחינות שבז״א — ״חכמה ובינה, וחסדים וגבורות שבדעת, והחסד והגבורה והתפארת; וגם המלכות נכללת עם התפארת, יען כי היא דבוקה יחד עמו אחור באחור״. נמצא שדבר אחד עדיין חסר: נצח והוד.

וזהו שלב הסיום של המהלך כולו: בליל הסדר היה זיווג עליון ״מסטרא דלעילא״ בלבד, ובשביעי של פסח זיווג דקטנות — וכאן, ביום החמישים, הזיווג הגמור. ראה פסח על פי שער הכוונות.

ב — הכתר: תכלית גדלותו של ז״א

ועוד עניין נוסף, והוא עיקר החג. בשבעת השבועות כבר הגדיל ז״א ״גדלות גמור, אפילו בגדלות השני שהוא בחינת חכמה ובינה עילאין״ — עד שיעור קומת אבא ואמא כולם. ובכל זאת:

ומפנה שם הרב לדרוש הראשון של פסח, שבו נתבאר מהלך כל מדרגות הגדלות על סדר משנת ״הוא היה אומר, בן חמש שנים למקרא״ — ״כי כמה מדרגות יש בעניין גדלות ז״א, ותכליתם הוא בעלותו עד אריך אנפין — כי אז עולה עד מקום הדיקנא קדישא דיליה״.

ג — הזקן שהלבין: ים סוף ומתן תורה

ומכאן מתפרש מאמר חז״ל ידוע, ובדרך שהיא כולה עקבית עם לוח הזמנים של הדרושים שקדמו:

״וכמו שדיקנא דאריך אנפין היא לבנה, דיקנא חוורא, כדכתיב ׳ושער ראשה כעמר נקא׳ — כן דיקנא דז״א בעלותו עד שם נהפכת גם היא ללבן; וגם הוא נקרא ׳זקן׳, כי הגיע לימי הזקנה, כבן שבעים או שמונים שנה שמלבין זקנו״. ולכן ״נדמה להם אז כזקן לובש לבנים, כמו שאמר הכתוב ׳לבושיה כתלג חיוור׳״.

ד — ליל שבועות: למה אין ישנים בו

ומתי נכנס הכתר? ״הנה הוא מתחיל להיכנס בו בתחילת ליל שבועות, ואינו נגמר להיכנס עד אשמורת הבוקר; ואחר כך בתפילת שחרית ומוסף של יום שבועות — אז מזדווג עם נוקבא רחל״.

ומכאן שתי הלכות:

• איסור הזיווג בליל שבועות. ״ולכן הזיווג התחתון נאסר בליל שבועות, כי גם למעלה לא יש זיווג עד היום״.
• שלא לישון כלל. ״ולא עוד, אלא שצריך האדם שלא לישון בלילה הזאת כלל, ולהיות כל הלילה נעורים ועוסקים בתורה״ — כנזכר בהקדמת ספר הזוהר ובפרשת אמור.

וזהו שורש המנהג: ״ולכן פשט המנהג הזה בישראל, לעסוק בתורה כל ליל חג השבועות. ואמנם העניין הוא זה: כי על ידי היותם עוסקים בתורה כל הלילה, הם ממשיכים את הכתר הנזכר בז״א, שהוא בחינת דיקנא דאריך אנפין שז״א עולה עד שם״.

ה — סדר הלימוד של הלילה

ומיד נותן הרב סדר מפורט — ״וזהו הסדר של המקרא שתעסוק בו בלילה הזה, כדי להמשיך הכתר הנזכר״:

״וזהו הסדר המוכרח בעניין המקרא״ — כלשונו.

ו — אשמורת הבוקר: שושביני דמטרוניתא

״ובהגיע אשמורת הבוקר, מעט קודם עלות השחר, בעת שמשחירין פני הרקיע במזרח — אשר אז נקרא אילת השחר — אז צריך שתטבול במקווה, ותכוון אל המקווה העליון שהוא כתר עליון דז״א הנמשך לו בלילה הזה, והוא נקרא שער החמישים. ועליו נאמר ׳וזרקתי עליכם מים טהורים׳״.

ומיד מסייג הרב בדיוק רב, שלא ייעשה בזה טעות: ״אבל אל תטעה לומר כי אז היא עולה עד הכתר דז״א; אבל היא מקבלת במקומה למטה טהרה וטבילה מלמעלה, מכתר דז״א, בסוד ׳וזרקתי עליכם מים טהורים׳. ואחר כך, על ידי תפילת שחרית ומוסף דיום שבועות ממש — אז היא עולה כמוהו, ואז הם מזדווגים יחד״.

ז — שער החמישים: חצי החסד שעולה

ומוסיף מהרח״ו תוספת ביאור (בלשון ״ונראה לעניות דעתי ששמעתי ממורי ז״ל״), והיא המבארת למה דווקא ״שער החמישים״:

ומכאן השם: ״יש באימא חמישים שערים, שהם סוד חמשת החסדים שבה; וכשנגמרים אלו החמשת חסדים שלה להתפשט בז״א — אז יורד חצי התפארת של אימא להיות כתר בראשו. ונמצא כי עניין הכתר אינו אלא על ידי החסדים של אימא — ולכן נקרא שער החמישים, ולכן בא הכתר דז״א באחרונה מכל שאר בחינות דז״א״.

ומאותו חצי החסד שעלה — ״שהוא בחינת מים כנודע — משם נמשכים בנקבה וטובלת בהם, בסוד ׳וזרקתי עליכם מים טהורים׳״. נמצא שהטבילה של אשמורת הבוקר והכתר שירד בראש ז״א הם מעשה אחד.

ח — כוונת הטבילה: מקו״ה

בכוונת הטבילה עצמה מקדים מהרח״ו הודאה נדירה בכנותה: ״שמעתי ושכחתי, ושאלתי את פי הרב רבי יצחק ז״ל אם היה זוכר, ואמר לי כי לא היה זוכר היטב. אבל הנראה לעניות דעתי שזה הוא מה ששמע ממורי ז״ל״. וזו הכוונה:

״ותכוון שהיא טובלת עתה במקווה הזה, לקבל הכתר שבה כנזכר״.

ורמז נאה שעולה מכאן: אותו חשבון קנ״א הוא גם אהי״ה דההין, והוא בעצמו מקו״ה — כפי שנתבאר בעניין הרחיצה שבחמשת העינויים. ראה יום הכיפורים על פי שער הכוונות.

ט — שתי הלחם: חיטה וכ״ב אותיות

הדרוש חותם בהשוואה שהיא סיכום כל חמישים הימים בשורה אחת — בין קרבן הפתיחה לקרבן הסיום:

והדיוק שבדבר: ״כי חמש אותיות מנצפ״ך היתרות על כ״ב אותיות האלפא ביתא הן בחינת חמש הגבורות — וכבר נכנסו בליל ראשון של העומר בסוד מנחת שעורים״. נמצא ששני הקרבנות יחד הם כ״ז האותיות כולן: השעורים הביאו את החמש, והחיטים את הכ״ב.

י — תפילת יום שבועות

ולבסוף מביא הרב סדר תפילה ליום זה: ״יום שבועות יקרא שלוש פעמים י״ג מידות, ואחר כך יאמר תפילה זו״ — ובקשה שכולה ברוח אחת:

״ויחזור התפילה שלוש פעמים, ואחר כך יקרא שלוש פעמים ׳ואני תפילתי לך ה׳ עת רצון׳. וכן יעשה במוסף, וביום ב׳ ביוצר״.

יא — מקורות

• שער הכוונות, דרושי חג השבועות — דרוש א (והוא הדרוש היחיד שבשער הכוונות לחג השבועות): נצח והוד ושני הלוחות, הכתר ועליית ז״א עד אריך אנפין, הדיקנא שהלבינה, ליל שבועות וסדר הלימוד, טבילת אשמורת הבוקר, שער החמישים, שתי הלחם, ותפילת יום שבועות.
• הפניות שבתוך הדרוש: דרושי הפסח וספירת העומר (שהדרוש פותח בהוראה לזכור אותם); דרוש א דחג הפסח בעניין משנת ״בן חמש שנים למקרא״; הקדמת ספר הזוהר לפרשת בראשית ופרשת אמור (עסק התורה בלילה, וטבילת הכלה ושושבינין); אדרא רבא (דיקנא דז״א); ספר התיקונים (שער החמישים).
• הנוסח שנבדק: מהדורת ויקיטקסט של שער הכוונות (he.wikisource.org).