חג הסוכות על פי שער הכוונות

ראש השנה ויום הכיפורים הם ימים של גבורה — ניסור, דין וחותם. חג הסוכות הוא ההמשך ההכרחי שלהם: ימים של חסד, שבהם נכנסים החסדים אל המלכות מעט־מעט, יום אחר יום, עד שהיא נעשית ראויה לזיווג בשמיני עצרת. כל מצוות החג — הסוכה, הלולב והנענועים, ההקפות, הערבה של הושענא רבה — הן חוליות במהלך אחד. המקורות: שער הכוונות, דרושי חג הסוכות (דרושים א–ט). כל חשבון נבדק מול נוסח הספר, והיכן שחשבון עולה רק עם הכולל צוין ״ע״ה״.

מסדרת דרושי המועדים באתר: ראש השנה · ברכת אבות ורי״ו · יום הכיפורים · חנוכה · פורים · פסח · שבועות · שבת.

א — הרעיון: וימינו תחבקני

בראש השנה חוזר העולם למה שהיה ביום שבו נברא: ״חוזרין זו״ן לעמוד אחור באחור, וצריכים ניסור וחזרת פנים בפנים וחיבוק ונישוק וזיווג — וזה נמשך מראש השנה עד ח׳ עצרת״. ההיגיון של כל המהלך מונח בכלל אחד שהרב חוזר עליו:

חיבוק השמאל הוא מראש השנה עד יום הכיפורים; ומשם ואילך מתחיל חיבוק הימין — כניסת החסדים. וכאן מבחין הרב בין שני מקורות לחסדים, ובכל אחד שתי בחינות:

והכול לצורך בניין גופה בלבד — ״אבל מה שהוא לצורך בחינת הזיווג שלה, אינו נעשה אלא ביום הושענא רבה וביום ח׳ חג עצרת״.

א.1 החידוש הגדול — החסדים נכנסים מלמטה למעלה

בכל הזמנים מתפשטים החסדים כסדרם, מלמעלה למטה: תחילה בחסד, אחר כך בגבורה וכן הלאה. אבל בימים אלו — רק המקיפים נכנסים כסדרם, ואילו החסדים הפנימיים נכנסים ממטה למעלה: תחילה בחינת המלכות, אחר כך היסוד, וכן הלאה. ולמה?

זהו אולי המסר הישיר ביותר שיוצא מן הדרוש הזה: אין מכניסים את האור הגדול אל תוך חושך ישן. מכניסים אור קטן שיעשה רושם, ועל גבי הרושם — אור גדול ממנו, ורק בסוף הגדול שבכולם.

ב — לוח החסדים: יום אחר יום

ב.1 למה יום א׳ דסוכות הוא יום טוב גמור

שני טעמים, והם יוצאים מאליהם מן הלוח: ״הטעם הראשון — מפני שבו נשלמו כניסת החסדים הפנימיים דאימא, ולא עוד אלא שבו נכנס החסד העליון שבכולם, הנקרא ׳יומם׳, יומא דכליל לכולהו יומין. וטעם השני — כי בו התחיל התפשטות החסדים המקיפים דאימא, ולא עוד אלא שבו נתפשט המקיף העליון שבכולם״.

וחול המועד — אינו חול ואינו יום טוב: אינו חול, ״כיוון שהם בחינת מקיפין שהם אורות גדולים מאוד יותר מן הפנימיים״; ואינו יום טוב, שאין נכנס בכל יום אלא מקיף אחד. ואילו הימים שקדמו לחג — ״חול גמור, אף על פי שנכנסו בהם חסדים הפנימיים, לפי שאינם עניין החיבוק, ועוד שלא היה נכנס רק חסד אחד בכל יום; אבל עם כל זה אין בהם נפילת אפיים וסליחות והספד״.

ולמה נקרא ״חג הסוכות״ ולא ״חג הלולב״? ״לפי שעיקר החיבוק בימין הוא על ידי אלו המקיפין דחסדים דאימא״ — שהם באים על ידי הסוכה.

ג — הסוכה, הדפנות והסכך

ג.1 שלוש סוכות

שלוש פעמים נזכרה תיבת ״סוכות״ בפרשה: ״בסֻכֹּת תשבו שבעת ימים״, ״כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹּת״, ״למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי״ — ״שתי פעמים חסרים וא׳ מלא״. וכנגדן שלוש בחינות של אור מקיף, וכולן מאימא עילאה המסככת על בניה:

ובזה מתיישבים המאמרים שנראים כסותרים: במקום אחד ״סוכה היא אימא עילאה המסככת על בניה״, ובמקום אחר ״סוכה היא מלכות תתאה״, ובמקום שלישי ״סוכה היא כ״ו ה״ס״ — ושלושתם אמת, שלוש בחינות של אותו מקיף.

ג.2 הדפנות — ״שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח״

שני ציורים מביא הרב מן הגמרא, ושניהם יפים:

• ציור הזרוע המחבק. בהיות זו״ן פנים בפנים והוא מחבק אותה בזרועו הימנית — שלושה פרקים לזרוע: הפרק העליון הסמוך לכתף מחבק את צד שמאלה, פרק האמצעי נכפף ומחבק את צד אחוריה — ואלו שתי דפנות שלמות כהלכתן; והפרק השלישי, שהוא כף היד, נכפף יותר מכולם ומחבק את צד פניה, ״אבל אינו מחבק כל הצד ההוא, כי הפרק ההוא קטן וקצר ואין בו רק שיעור טפח שהם ד׳ אצבעות היד — ועל זה אמרו ודופן ג׳ אפילו טפח״.
• ציור המבוי. נצח והוד דאימא מתפשטים בשני הקווים עד סיום הרגליים, כשתי דפנות זו כנגד זו — ״כדמיון מבוי מפולש״; אבל היסוד דאימא אינו מתפשט אלא עד החזה. ולכן צריך פס טפח ומשהו בדופן השלישית, מכוון ממש באמצע שתי הדפנות — והוא היסוד דאימא המסתיים בחזה, ״ונודע כי ביסוד הזה יש בו ה׳ החסדים או ה׳ הגבורות, והם בחינת ה׳ אצבעות היד — ונמצא כי שיעור הפס הזה הוא טפח״.

ג.3 הסכך

הדפנות הן נה״י דאימא; והסכך הוא חצי התחתון של התפארת דאימא, מן החזה שלה ולמטה — ״אשר הוא עצמו כתר דז״א... כי כל כתר הוא בחינת אור מקיף, מלשון כותרת״.

ועל מה שהסוכה היא כנגד ענני הכבוד: ״כל ענן הוא בחינת חסד, כמו שאמר הכתוב ׳כי ענן ה׳ עליהם יומם׳, ואין יומם אלא חסד — ׳יומם יצווה ה׳ חסדו׳. ולכן היו ענני כבוד כנגד אהרן הכהן איש החסד, והם שבעה עננים כנגד שבעה מקיפים של החסדים בשבע ספירות תחתונות דנוקבא — וכנגדם שבעת ימי הסוכה״.

ד — הלולב וארבעת המינים

ארבעת המינים הם כנגד ארבע אותיות הוי״ה — ודווקא הוי״ה דב״ן דההי״ן, ״והטעם הוא כי כל כוונת הלולב היא לפי שעד עתה הנוקבא רחל הייתה חמש גבורות, ועתה צריך למתקה על ידי החסדים כדי שתהיה ראויה לזיווג ביום ח׳ עצרת״. וההוי״ה הזאת כולה בז״א לבדו:

ומפני שהמלכות נאחזת בשמאל — האתרוג ביד שמאל; ״אבל עם כל זה אין להפרידו מן היסוד״, אלא שתי הידיים סמוכות זו לזו ומתדבקות יחד.

הדס ולולב — חיים. כוונה נוספת ששמע מהרב: הד״ס בגימטריא חיים עם הכולל (69 / 68) — החיות הנמשכת מאימא אל ז״א; ולול״ב הוא ממש חשבון חיים (68) — החיות הנמשכת מן היסוד אל המלכות. וההפרש מדויק: ״לפי שהחיים הנמשכים מאימא לז״א הם יותר מעולים... ולכן ההדס הוא אחד יתר על חשבון חיים, אבל לולב הוא ממש חשבון חיים״. ולכן אימא נקראת ״אלהים חיים״ והיסוד ״אל חי״ — ״כי מן היסוד נמשך חיות אחד בלבד אל המלכות, אבל מן הבינה נמשכים שתי בחינות של חיות אל ז״א, מאבא ומאימא״.

ה — הנענועים: שישה צירופי יה״ו

הכוונה בנענוע היא דו־כיוונית: בהולכה מעלים את החסדים (שהם הלולב ומיניו) עד שורשם בדעת דז״א, ושם הם מקבלים הארה גדולה; ובהובאה מורידים את ההארה אל הנוקבא ״אשר עומדת ראשה במקום החזה״ — ״ולכן צריך לכוון להביא סוף קצה הלולב עד החזה שבך ותגיעהו שם״. ״ולולי הנענוע לא היו מקבלים הארה, כי האורות הם שם סתומים, ועל ידי הנענוע מתעוררים ומאירים בהם״.

ההיגיון שבסדר האותיות. כל קצה כולל את שלושת המוחין (י׳ חכמה, ה׳ בינה, ו׳ דעת), אלא שבכל אחד גוברת אות אחרת: בקווי הימין (חסד, נצח) גוברת י׳; בקווי השמאל (גבורה, הוד) גוברת ה׳; ובקו האמצעי (תפארת, יסוד) גוברת ו׳. וההבדל בסדר שתי האותיות האחרונות: בחסד ה׳ קודמת לו׳, ״כי כן הוא הסדר האמיתי״; אבל בנצח ו׳ קודמת לה׳, ״מפני שהתפארת גובר בו על הגבורה, לפי שנצח יונק מן התפארת״. ובגבורה, שהיא דין גמור — ״כל אותיותיה הם למפרע, בסוד הדין״.

ומוסיף הרב שבזמן שבית המקדש קיים היה הלולב ניטל כל שבעה, ״אבל במדינה אין בידינו כוח להמשיך החסדים אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום טוב, ומשם והלאה נעשה מאליו״.

ו — ההקפות: א״ל ומג״ן

ההקפה היא בחינת אור מקיף, וכל המקיפים הם בחינת שם א״ל:

ושלושת הא״ל שבכל הקפה — סימנם אד״ם:

ז — ליל הושענא רבה: החותם השני

בנעילת יום הכיפורים נעשה החותם הראשון, הפנימי, ביסוד שבה — מן שלושת שמות אהי״ה שבנה״י דאימא. בליל הושענא רבה נעשה החותם השני, החיצון, במלכות שבה — וזהו ״חותם בתוך חותם״.

ולכן קוראים ״משנה תורה״. ז״א נקרא ״תורה״, וכשנותן הארתו ביסוד הנוקבא — שם נקראת ״תורה״ ממש; וכשנחתמה אותה הארה גם במלכות שבה — נקראת ״משנה תורה״, ״כי התורה עצמה היא ד׳ חומשים הראשונים, ומשנה תורה הוא ספר אלה הדברים אשר בו נשנו ונכפלו כל מה שיש בתורה עצמה״. ומעשה: ״בחצי הלילה הראשון תקרא ספר ואלה הדברים כולו עד סוף פרשת וזאת הברכה... ויכוון בקריאתו זאת לעשות חותם המלכות שבה, שהוא בגימטריא משנ״ה, על ידי קריאה זו״. ואם ישלים קודם חצות — ״תעסוק בתורה ובסתרי קבלה אם תרצה, ולא בדבר אחר״.

ז.1 חצות, הצל והלבנה

״עיקר הדין נידון ונגמר בחצות הראשונה של ליל הושענא רבה, ואז בעת חצות לילה נגמר החותם להיחתם במלכות שבה ונגמר הדין״ — ומיד אחר כך ״אתעדי צולמא מעל רישייהו״ של מי שנחתם חלילה, ואז יוצאים לראות את הצל באור הלבנה. ולמה דווקא לאור הלבנה ולא לאור הנר? ״כי הלבנה היא בסוד נוקבא דז״א הנקראת רחל, אשר לא נגמר חותם המלכות שבה להיעשות עד חצות הלילה, ואז הוא זמן זריחתה ממש; ואז היא עצמה יוצאת להאיר על הארץ ודנה את העולם על ידי החותם ההוא... ולכן אין גזירות הדין ניכר אלא בהסתכלות הצל לאור הלבנה עצמה״.

ז.2 מסירת הפתקים — ועד מתי עוד אפשר

בליל הושענא רבה נמסרים הפתקים שנחתמו בנעילת יום הכיפורים ביד השלוחים. אבל — וזו נקודה שראוי להשתהות עליה — ״לא ניתן להם רשות לפעול המשפט והעונש הכתוב באותם הפתקין עד יום ח׳ עצרת, כדי לתת עוד זמן אל החוטאים שישובו בתשובה ביום ההוא של הושענא רבה, יום אחרון של הלולב והסוכה. ואם ישובו — יחזרו לקחת הפתקים מידם״.

ומה שאמרו בזוהר ״כיוון דנפקי פתקין מבי מלכא תו לא הדרי״ — ״דיבר בהווה״: ״אבל ודאי שאם יזדמן מי שישוב — ודאי שיקרעו גזר דינו ויחזרו לקחת פתקא שלו מיד השלוחים״. וראיה מביא מספר הרקאנטי, ״באדם אחד שנסתכל באור הלבנה ולא מצא צל על ראשו, וחזר בלילה והתפלל ובכה ושב בתשובה — וחזר וראה צל על ראשו, וחזר הצלם למקומו״.

לעניין הנוסח: ״אסור לומר ויעבור וי״ג מידות או סליחות אשר הם כיוצא בזה; אלא יאמר ׳רחמנא אדכר לן קיימיה׳, ׳אלהינו שבשמים׳, ׳דעני לעניי׳, ׳ה׳ הוא האלהים׳, ׳ה׳ מלך׳, ׳עשה למען שמך׳ וכיוצא באלו״. וכן בשחרית של הושענא רבה — חוץ מי״ג מידות של ויעבור.

ח — הצלם ושני הצללים

דרוש בפני עצמו, והוא הביאור למה בדיוק מסתלק בליל הושענא רבה. תחילה הכלל: חמישה שמות לנפש — נפש מן המלכות, רוח מז״א, נשמה מבינה, נשמה לנשמה מאבא, יחידה מאריך אנפין. ולמטה מכל אלו, ולמעלה מן הגוף, יש שלוש בחינות נוספות: צלם אחד ושני צללים — ״וזהו סוד ׳אך בצלם יתהלך איש׳ וסוד ׳עד שיפוח היום ונסו הצללים׳״.

ומהיכן הם? ״נמשך כוח אחד מהארת כלי החותם אשר ביסוד הנקבה... וכוח הארת אותו החותם נחקק בנשמת האדם עצמו ולא בגוף; וכשהנשמה יורדת בעולם הזה להיכנס תוך הגוף, היא באה מלובשת בחותם ההוא, ועל ידה היא נשמרת מן החיצונים שלא יתאחזו בה״.

ומכאן מתבאר מאמר חז״ל שלבני אדם יש בבואה ובבואה דבבואה, ולשדים בבואה יש להם ובבואה דבבואה אין להם: ״כי לא נברא אלא מדכורא לבדו״ — ולכן חסר מהם הצל התחתון שהוא נוקבא. ״ולכן בני אדם שיש להם הצלם ושני הצללים — נשמרים על ידם מן השדים, אשר אין להם הצל התחתון ואין החותם נגמר בהם״. ואף שמם מוכיח: קס״א + קמ״ג = ש״ד (304). ולכן גם אין להם גוף כגופות בני אדם, ״כי עיקר הגוף נוצר בכוח זה הצל האחרון הקרוב אליו״.

ועתה למה שנסתלק בליל הושענא רבה: ״הצל התחתון הנקרא בבואה דבבואה הוא לבדו המסתלק ממנו... ואין צורך שיסתלק כל החותם, כי כיוון שנסתלק הצל התחתון — אז נמסר בידם״. ומכאן גם יישוב שני המאמרים שנראים כסותרים: בליל הושענא רבה מסתלק להורות על מה שנגזר, ואחר כך חוזר למקומו — ״כי בלעדו אין האדם יכול להחיות ולהתקיים, וכמו שאמר הכתוב ׳אך בצלם יתהלך איש׳ — ויושב עמו עד שלושים יום קודם לפרק מיתתו, ואז חוזר ומסתלק לגמרי ואינו חוזר למקומו״.

ט — יום הושענא רבה: שבע הקפות וחמישה בדי ערבה

שלוש בחינות נעשות ביום זה, ובסדר מדויק — תחילה החסדים, ואחר כך הגבורות:

• הארת כללות חמשת החסדים המקיפים מצד אימא במלכות שבה — על ידי הסוכה.
• הארת כללות חמשת החסדים הפנימיים מצד ז״א במלכות שבה — על ידי הלולב ונענועיו; ועמם המקיפים שמצד ז״א — על ידי הקפת הלולב.
• נתינת חמש הגבורות — בסוד חמישה בדי ערבה.

ולמה שבע הקפות דווקא היום? ״כי הארת ז׳ החסדים נכנסת ביום זה במלכות שבה, ואינו חסד אחד פרטי בפני עצמו כשאר הספירות שבה — כי לכן נקראת כלה, כללות כל השבע״. ואף שביום השישי נכנסה כללות החסדים ביסוד הנקרא ״כל״ — ״עם כל זה הכול הוא בחינה אחת, כי היסוד הוא אחד מהשישה קצוות; מה שאין כן במלכות, שאינה מחשבון ו׳ קצוות אלא בחינה כלולה המקבלת מכולם״.

וסדר שבע ההקפות — כסדרן מלמעלה למטה, מחסד עד מלכות; ובכל אחת שלושה שמות א״ל כנ״ל, ובסופה מג״ן. וזה הפרט שמשתנה בכל הקפה — צירוף יה״ו שכנגד הלולב והדעת:

ט.1 חמישה בדי ערבה

ההוראה המעשית מפורשת וחדה: ״אחר שאמרו קדיש תתקבל של אחר סדר שבע ההקפות — קח חמישה בדים של ערבה כשרות כמו אותם שבלולב; ולא תיקחם קודם עם הלולב כמנהג קצת עמי הארץ — כי אין ראוי לעורר הגבורות והדינין בזמן כניסת החסדים״.

״ונודע כי ערבי נחל הם נצח והוד הנקראים נביאים — ולזה אמרו בגמרא כי ערבה זו היא מנהג ויסוד של נביאים״.

י — שמיני עצרת: הזיווג

״ועתה ביום ח׳ עצרת — אז הוא זיווג ז״א עצמו עם רחל, בתפילת המוסף דווקא ולא מקודם, לפי שבתפילת מוסף הם שווים בקומתם״. וזהו שמו: ״עצר ה׳״ — ״כי בליל יום ח׳ עצרת הזה יש זיווג ישראל שהוא ז״א עם רחל, וקולטת טיפת זרע העליון וקולטתו ועוצרתו בתוכה״.

יא — מקורות

• שער הכוונות, דרושי חג הסוכות — דרוש א–ב (מנהגי הנענועים וההקפות, מנהג ליל הושענא רבה ושמחת תורה, המפה הכללית של דחילו ורחימו, שמיני עצרת וקליטת הזרע), דרוש ג (סדר הימים מיום הכיפורים עד שמיני עצרת, וסדר כניסת החסדים), דרוש ד (הסוכה, הדפנות והסכך), דרוש ה (הלולב וארבעת המינים, סוד הנענועים וששת הצירופים), דרוש ו (ליל הושענא רבה — החותם השני ומסירת הפתקים), דרוש ז (הצלם ושני הצללים), דרוש ח (יום הושענא רבה — שבע ההקפות וחמישה בדי ערבה), דרוש ט (שמיני עצרת, הזכרת הגשמים ואסרו חג).
• שער הכוונות, דרושי יום הכיפורים — דרוש ד ודרוש ה (החותם דנעילה, שהוא הבסיס לחותם השני של ליל הושענא רבה).
• הנוסח שנבדק: מהדורת ויקיטקסט של שער הכוונות (he.wikisource.org).