שבת על פי שער הכוונות

דרושי השבת הם החומר הגדול ביותר בשער הכוונות — שבעה־עשר דרושים, ההולכים שעה אחר שעה מיום שישי בבוקר ועד מוצאי שבת. והמשפט האחד שכל השאר נשען עליו נאמר בהם פעמים רבות: ״כל מה שאנו מתקנים למעלה על ידי תפילתנו בימי החול — נעשה הדבר ההוא עצמו מאליו ביום השבת״. מכאן הכול: מהו ״תוספת שבת״, מדוע תחום שבת הוא דווקא באותו שיעור, ומה בדיוק נעשה בכל תפילה ובכל סעודה. המקורות: שער הכוונות, דרושי שבת (סדר ערב שבת, ודרושים ג–יח). כל חשבון נבדק מול נוסח הספר, והיכן שחשבון עולה רק עם הכולל צוין ״ע״ה״.

מסדרת הדרושים באתר: ראש השנה · ברכת אבות ורי״ו · יום הכיפורים · חג הסוכות · חנוכה · פורים · פסח וספירת העומר · חג השבועות.

א — הכלל הגדול

ומה שניתוסף בתפילה של שבת עצמה הוא מדרגה למעלה מזה: ״בימי החול אין חיצוניות הבריאה עולה אל האצילות כלל, אפילו על ידי תפילה; אבל ביום שבת — על ידי תפילותינו עולה גם חיצוניות הבריאה אל האצילות״.

א.1 ההפרש בין חול לשבת בעמידה עצמה

ומכאן הבדל שנוגע לכל יום ויום: ״אחר החורבן, בימי הגלות, עומדת עמו אחור באחור — חוץ בזמן התפילה; כי אז על ידי תפילותינו אנו גורמים להם לחזור פנים בפנים בברכת אבות, בתיבות ׳מלך עוזר ומושיע ומגן׳. ואחר התפילה — תיכף חוזרת לעמוד אחור באחור. והנה חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפילה ושעה אחת אחר תפילה, כדי לעכב ההארה הגורמת להם לעמוד פנים בפנים שעה אחת אחר התפילה, ולא תחזור תיכף אל האחור. אבל בשבת — אז תמיד עומדים פנים בפנים, אלא שיש להם עליות״.

א.2 לוח העליות — חול מול שבת

ב — שבת בסוד ז׳ ובסוד י״ג, ו״תחום שבת״

בכל עולם, שלוש הספירות העליונות שוכנות בהיכל אחד — ״היכל קודש הקודשים״ — ואילו המלכות של כל עולם יורדת בימי החול אל היכל קודש הקודשים של העולם שתחתיו. וביום השבת מתהפך הסדר:

ב.1 המקום הפנוי

וכאן מגיע הביאור שהוא מן היפים שבדרושי השבת — למה תחום שבת הוא דווקא בשיעור הזה. כשעולות שלוש התחתונות של העשייה, נשאר מקומן ריק: ״נשאר מקום דנה״י דעשייה ריקם ומקום אוויר פנוי — והמקום הזה הוא המקום שאנו קורין אותו שיעור ׳תחום שבת׳״.

ב.2 שדה ושקר

אותו מקום פנוי הוא הנקרא ״שדה״: ״מקום הקליפה עצמה נקרא ׳מדבר שמם׳, כי איננו ראוי כלל ליישוב ולא לזריעה; ואותו המקום הפנוי שביניהם נקרא שדה ראוי לזריעה״ — לפי שנשאר בו רושם קדושה. ומכאן דרש נאה על שתי המילים:

ומכאן גם ״השקר אין לו רגליים״: ״עיקר אחיזתה היא ברגל ההוד לבדו, רגל אחד ולא בשתי רגליים... אבל נצח נאמר בו ׳וגם נצח ישראל לא ישקר׳״. ולכן באות ק׳ נתארך רק רגל שמאל.

ב.3 שני אופני חילול שבת

״היוצא חוץ לתחום — מעקר את נשמתו ומוציאה מן הקדושה אל הקליפה... ולכן אינו חייב מיתה, כי לא פגם רק בנשמתו בלבד. אבל העושה מלאכה בשבת — גורם להכניס הקליפה בפנים בתוך הקדושה... ולכן חייב מיתה ממש. וזהו סוד ׳מחלליה מות יומת׳, והוא מלשון חלל — כי מכניס את הקליפה לתוך החלל והמקום של הקדושה״.

ג — ששת ימי החול

שבת אינה יום מבודד — היא הציר: ״שלושת הימים הראשונים הם מכלל השבת שעברה, ושלושת הימים האחרונים מכלל השבת הבאה; נמצא שיום השבת הוא ד׳ וז׳״.

ומכאן שני טעמים שהוא מביא: ״אנשי משמר לא היו מתענים ביום ראשון, כדי שלא ייצאו ממנוחה ועונג אל עינוי״ — כי צריך להמשיך באותו יום קצת קדושת נשמה; ולא ביום שישי — ״מפני כבוד השבת, כדי לקבל תוספת נשמת השבת״. וכן: ״אם לא הבדיל בליל מוצאי שבת — יבדיל והולך עד יום ג׳ ולא עוד; והטעם הוא כי עד אז נשאר בחינת תוספת שבת״.

וכן מצוות מניין הימים. ״זכור את יום השבת — מצווה היא למנות בו ימי השבת, לומר ׳אחד בשבת׳, ׳שני בשבת׳... להורות כי כל ימי החול תלויים ונקשרים ונמשכים מיום השבת, ומשם נמשכת להם הארתם. וזכור היטב עניין זה, כי הוא מכלל רמ״ח מצוות עשה״.

ד — ערב שבת: סדר ההכנות

וכן היה אומר ״כי תוספת שבת היה ניכר ומתגלה במצח האדם תיכף אחר הטבילה, אבל עיקר הגילוי לא היה רק אחר חצי היום — ודווקא אם טבל כבר והסיר ממנו קליפין דחול״.

ד.1 מים חמים — ״שלהבת י״ה״

ברחיצה עצמה יש כוונה, והחשבון שבה עולה בדיוק:

״ואותיות שלהבת הם אותיות שבת לה׳... וזהו ׳שלהבת י״ה׳, כי עניין השבת קדושתו נמשכת משם י״ה — שהם אבא ואמא — כי השבת נאמר בו ׳כי קודש היא׳, לפי שעולין זו״ן עד אבא ואמא ממש. וזו העלייה היא הגורמת לאותה השלהבת שתרד ותגרש את הקליפה; כי אם הנחש היה כרוך על עקבו — לא הייתה הקדושה יכולה לעלות״.

ה — הטבילה ושלוש כוונותיה

״צריך האדם לטבול שתי טבילות, זו אחר זו: הראשונה — להפשיט בגדי החול של הנפש, והשנייה — לכבוד שבת, לקבל התוספת״. ושלוש כוונות מביא הרב:

ובעלייה מן הטבילה: ״כשתעלה מן המים תאמר ׳אם תשיב משבת רגליך׳״; ו״אל תנגב עצמך במטפחת, כי מימי שבת צריך הגוף שישאב אותם״.

ו — קבלת שבת בשדה

הרב מדגיש שאין הדבר נעשה בבית: ״אין ספק כי אם הוא כסברת קצת קלי עולם החושבים כי די בקבלת שבת תוך חצרו של אדם — לא היה אומר ׳בואו ונצא׳״.

ו.1 למה דווקא בשדה

שתי בחינות יש בעולמות — פנימיות (הנשמות) וחיצוניות (המלאכים וההיכלות). ״ועתה קבלת שבת זו היא בחוץ בשדה, לפי שבתחילה עולה בחינת חיצוניות העולמות; ואחר כך נעשית עליית פנימיות העולמות על ידי התפילה בבית הכנסת״.

ו״שדה״ הוא אותו מקום פנוי שנתבאר למעלה — ״חק״ל, הוא סוד המקום הפנוי אשר נקרא שדה של תפוחין; וחק״ל הוא אותיות חל״ק... לרמוז כי אותה הקדושה אשר הייתה תחילה למטה — נתעלתה למעלה, וחזרו להיות שם למעלה חֵלֶק מהם ממש; ומקומם נשאר למטה פנוי וחָלָק וריקן״.

וחשבונו: חק״ל (138) = הוי״ה אהי״ה הוי״ה אדנ״י (26+21+26+65) בדיוק; וכן = ע״ג (ס״ג עם עשר אותיותיו) עם אדנ״י — 73 + 65 = 138.

ו.2 הסדר המעשי

״תצא לשדה ותאמר ׳בואו ונצא לקראת שבת מלכתא לחקל תפוחין קדישין׳. ותעמוד מעומד במקום אחד בשדה — ואם יהיה על גבי הר אחד גבוה, הוא יותר טוב... ותחזיר פניך כנגד רוח מערב, ששם החמה שוקעת; ובעת שקיעתה ממש — אז תסגור עיניך, ותשים ידך השמאלית על החזה ויד ימינך על גבי שמאל, ותכוון באימה וביראה כעומד לפני המלך״.

ועוד מביא שם בשמו: ״משה רבנו הוא משתדל בזהירות ובזריזות גדול בכל ערב שבת להעלות כל ניצוצות הנשמות הניתנות בעומקי הקליפות ואינן יכולות לעלות משם; וכן הנשמות של בני אדם התחתונים שאין בידם מעשים טובים הראויים לעלות — הנה משה רבנו בכל ערב שבת יורד הוא וכמה רבבות נשמות צדיקים אחרים עמו... ומעלה את הנשמות של התחתונים, של המתים ושל החיים״.

ואחר כך הביתה: ״תבוא לביתך, ותתעטף בטלית מצויצת... ותקיף השולחן המסודר עם הלחם, ותקיפהו כמה פעמים עד שתחזור לומר כל מה שאמרת בהיותך בשדה״ — ״כי שם בשדה לא נתקן רק בחינת חיצוניות בבחינת אור פנימי שבו, ועתה נתקן לעלות גם בחינת אור מקיף״. ואחר כך ארבעה פרקים ראשונים ממסכת שבת — ״כי הם סוד תכשיטי הכלה העליונה״.

ז — סוד הצל״ם: מה נכנס בז״א ומתי

כלל שהרב חוזר עליו: בליל שבת אין שום עלייה לז״א, אלא לנוקבא בלבד — ״וזהו סוד ׳זכור ביום ושמור בלילה׳, כי לילה הוא סוד הנקבה, לפי שאז זמן עלייתה״. ואף על פי כן ניתוספת בו הארה יתירה, וזו דרכה:

ומכאן לוח מדויק של ליל שבת כולו — ושל שלוש התוספות שאדם מקבל בו:

ובזה מיישב הרב סתירה שבין מאמרי הזוהר: ״כמה מיני בחינות תוספת נשמה הם. כי בלילה יש לאדם שלושה מיני תוספות שבת... ושלושה אלו כולם מצד הנקבה, שזמן עלייתה הוא בליל שבת. ואחר כך ביום שבת יש שלושה מיני תוספת נפש־רוח־נשמה, ושלושתם מצד הזכר, כי זמן עלייתו הוא ביום שבת״.

ח — נר שבת

ובנר עצמו: ״ד׳ מיני שלהוביות כנגד ד׳ אותיות הוי״ה... שני הגוונים הסמוכים ודבוקים עם הפתילה מושגים אל חוש העין ונראות, אבל השניים העליונים נסתרים מחוש העין ואין מהותם מושג. וארבע שלהוביות אלו נקראים מצוה — כי מ״צ הם באתב״ש י״ה... ושתי אותיות ו״ה נשארו בגילוי. וזהו סוד ׳כי נר מצווה׳״.

ט — ערבית: ״ופרוס סוכת שלום״

מכל ברכות קריאת שמע של ערבית, ״אין שום תוספת קדושה בכל אלו ההיכלות רק בהיכל קודש הקודשים דבריאה, אשר הוא רמוז בברכת השכיבנו... והוא המקבל עתה תוספת קדושה במילת ׳ופרוס עלינו׳״.

ומהו הצורך. כשנכנסים האורות המקיפים בראש ז״א, נדחים המוחין הפנימיים למטה, ועמם יורד היסוד דאימא מתחת החזה — ״וכפי זה יתמעטו קומתם של יעקב ורחל מאוד למטה מן החזה, ודבר זה גירעון גדול — ובפרט בליל שבת״, שכל הזיווג בהם. ועוד: הגבורות שבתוך היסוד דאימא בוקעות ויוצאות דרך דופני הגוף ופוגעות ביעקב ורחל, ״ואז הם בחינת דינים קשים״.

ובברכו עצמו: ״המבורך — ה׳ מ״ב ר״ך״. ושלושת ציורי אות ה׳ (ד״י, ד״ו, וו״ו) עולים מ״ב (42) בדיוק; ובמילויה — ה״י בהכאת ה״י = רכ״ה, ובהסרת שורשה ה׳ — ר״ך (220) בדיוק.

י — שבע הברכות שבכל תפילות השבת

כלל אחד לכל ארבע התפילות: ״שבע הברכות הם סוד שבע אותיות אהי״ה יה״ו, שהוא שם בן מ״ב דבריאה״ — ושבעת השמות היוצאים מהן:

והמבנה: ״שלוש ברכות ראשונות הם נצח־הוד־יסוד דאימא הנעשים מוחין בז״א; והרביעית — כתר דנוקבא, ׳ג׳ מכאן וג׳ מכאן ואיהי באמצעיתא׳; ושלוש אחרונות הם נה״י דז״א הנעשים שלושה מוחין בנוקביה. וזכור כלל זה בכל התפילות״.

וכן בקדישים — אותן שבע אותיות, בכל קדיש במילוי אחר: במילוי ההי״ן — טפטפי״ה (193) בדיוק; במילוי אלפי״ן — יעק״ב (182) בדיוק; במילוי ס״ג — יצח״ק (208, והחשבון עולה 209, ע״ה); ובמילוי ע״ב — רי״ח (218), ועם ל׳ אותיות ה״ברכו״ — רמ״ח = אברהם (248) בדיוק.

ולמה אין אומרים ״ישמחו במלכותך״ במנחה: ״כי כל עליות שיש בכל תפילה דשבת הם כדי לקשר זו״ן יחד... אבל בתפילת מנחה דשבת כוונתנו להרחיק את ז״א מן נוקבא ולהעלותו בדיקנא דאריך אנפין, ונוקבא נשארת למטה מרוחקת ממנו — ולכן לא שייך התם לומר ׳ישמחו במלכותך׳״.

יא — שלושת ה״ויכולו״

שלוש פעמים אומרים ״ויכולו״ בליל שבת, ובכל אחת מהן עולה המלכות מדרגה בשמה:

ובויכולו: ל״ה תיבות — ״כנגד ל״ב נתיבות, והג׳ הם נה״י״; ושלוש פעמים ״אלהים״ ושלוש פעמים ״השביעי״ (ובדקנו במניין: אכן ל״ה תיבות, ג׳ ״אלהים״ וג׳ ״השביעי״).

יב — הקידוש: הידיים, הכוס והיין

ההמשכה נעשית בשתי הכנות: ״האחת בסוד המעשה — לקיחת כוס היין בידיך; והשנייה בסוד הדיבור — אמירת הקידוש והויכולו, שהוא הבל ודיבור היוצא מפי עליון דז״א״.

יב.1 המעשה — שלוש הידיים

״בתחילה תקבל הכוס מזולתו בשתי ידיך, משתי ידיו אל שתי ידיך... ותכוון כי אתה בחינת ז״א עצמו, והכוס אשר בידיך הוא המלכות, אשר התחלת ראשה היא כנגד החזה שלך״.

ושלושתם עולים כו״ס = אלהים (86; והחשבון 85, עם הכולל) — ״לרמוז כי היא מקבלת עתה שורש חמש הגבורות מנצפ״ך, שהם חמש אותיות שם אלהים״. ״ואחר שנתכוונת — אז תחזיק הכוס בידך הימנית לבדה, כדי לכלול אותה כולה בימין ולמתק ה׳ גבורות על ידי הימין שבו ה׳ אצבעות — חמישה חסדים, בסוד ׳והוכן בחסד כיסא׳״.

ורמז היד עצמה: ״אות יו״ד פשוטה עגולה ככדור, כצורת כפו של אדם; וחמש אצבעות כנגד ה׳ פשוטה. וי״ד פרקים שיש בחמש אצבעות ועם הכולל — הרי ה״י״.

יב.2 היין והדיבור

״בחינת הקידוש הם סוד המוחין הנקרא קודש, אבל בחינת היין רומזת אל הארת הכתר. והטעם: מהכתר דז״א עד החזה — מקום עמידתה — יש שבע ספירות, וכל אחת כלולה מעשר: הם ע׳ כמניין יי״ן״. וכן במקביל: שתי פעמים י״ה במילוי יודין = ע׳ (70) בדיוק.

ובדיבור — שבעים תיבות: ״ל״ה תיבין בויכולו, ול״ה תיבות בקידוש״. ומכאן מחלוקת שהרב מכריע בה בחדות:

וטעם ״יום השישי״ שמקדימים: ״ראשי תיבות יום הששי הוא שם י״ה הפשוט, שהוא כנגד מוח הדעת; וכנגד שני שמות י״ה דמילוי יודין — שכל אחד בגימטריא ל״ה — הם הויכולו שהוא ל״ה תיבות, והקידוש שהוא ל״ה תיבות אחרות״.

יג — סעודת הלילה

כלל שלוש הסעודות: ״כל בחינת זיווג נזכר בסוד ׳אכילה׳... בליל שבת מזדווגת המלכות זיווג עליון בתוך פיה מינה ובה — ומאכילה זו אנו אוכלים וניזונים בסעודת ליל שבת; ובסעודת שחרית — ז״א מזדווג בתוך פיו; ובסעודת המנחה — אריך אנפין עתיקא קדישא מזדווג בתוך פיו״. ״ודע כי בכל מקום לא יש סעודה רק כשיש בחינת פה״.

יג.1 כוונת הריח

כוונה שאינה לשבת בלבד — ״בכל פעם שתריח איזה ריח טוב, בכל זמן מהזמנים״. ויסודה בארבע תיבות ״ריח ניחוח אשה לה׳״, וארבע מדרגות בה:

והכלל שמאחורי הכול: ״כשהגבורות מתקבצות ועולות ונכנסות בסוד הריח דרך נקבי החוטם — הנה הם עולות עד המוח הנקרא דעת, אשר שם עטרא דגבורות שהוא שורש כל החמש, ואז הם מתמתקים שם — כי אין הדינין מתמתקים אלא בשורשם״.

יד — שחרית

ביום השבת מתחילה עליית ז״א עצמו, ועמה שלוש תוספות נוספות — הפעם מצד הזכר.

יד.1 ספר תורה — למה שבעה עולים

״בימי החול אין מתגלים רק שלושה פרקין תתאין דנה״י דאבא... ולכן לא יש רק שלושה אנשים עולים לספר תורה — כהן, לוי, ישראל. אבל עתה שעולה ז״א כל שבע תחתונות דאבא ואמא — לכן מספר העולים ביום שבת הם שבעה: כהן בחסד, לוי בגבורה, ישראל בתפארת, ד׳ בנצח, ה׳ בהוד, ו׳ ביסוד, ז׳ במלכות״.

ומנהג נוסף: ״היה נוהג ונזהר בכל יום שבת בשחרית, בעת הוצאת ספר תורה מן ההיכל, לומר אותו הנוסח הכתוב בספר הזוהר בפרשת ויקהל — בריך שמיה דמארי עלמא״.

טו — מוסף: ״איה מקום כבודו״

בתפילת מוסף בלחש עולה ז״א בחב״ד דאבא ואמא — ״ועתה נשלם פסוק ׳ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם׳, כי ז״א שהוא יום השבת עלה במדרגת אבא הנקרא קודש וירש את מקומו״. והמלכות — ״אשת חיל עטרת בעלה״, ״וגם היא בסוד מה שאמרו ז״ל שבעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם״.

ובחזרה — שתי עליות לנוקבא בפעם אחת, ובזה מתפרשת התמיהה שבנוסח:

והשם החדש שקנתה כאן: אלף למד · יוד הא ואו הא = ר״ל (230) בדיוק — כמניין ״מקום כבודו״ עם ו׳ של ״להעריצו״. ובלחש קדם לו: אלף למד יהוה = רי״א (211). ובסוף — ״ימלוך ה׳ לעולם״: ר״ת ״אלהיך ציון לדור ודור״ = אצלו — ״כי עתה רחל היא אצלו ממש, שווה בקומתו, מה שאין כן בשום תפילה אחרת״.

טז — סעודת שחרית: קידושא רבא

״כבר עלו ז״א ורחל עד כתר דאבא ואמא ממש, ונמצאים שניהם עומדים תחת אריך אנפין — והם עתה אוכלים סעודה זו מן אריך אנפין; ולכן סעודה זו נקראת סעודתא דעתיקא קדישא״.

ולמה ״קידושא רבא״ אף שהוא קצר מקידוש הלילה: ״כי בלילה היו בבחינת מוחין דז״א הנקרא קודש — אמנם הם קידושא זוטא; אבל עתה היא סעודת המוחין דאבא עצמן, שהם קודש עליון — ולכן נקרא קידושא רבא״.

״ולמה אין הקפה שלישית — לפי שהוא בחינת מוחין והוא מקום עליון... ואין בנו יכולת להמשיכם, והדבר נעשה מאליו״.

יז — מנחה: ״עת רצון״

זו תכלית כל עליות השבת. ובמנחה נפתח מה שלא נפתח קודם:

״ובימי החול בעת המנחה הוא עת צרה — שכל הדינין מתגלין אז; אבל במנחת שבת נקרא עת רצון, ולכן אנו אומרים פסוק ׳ואני תפילתי׳״. ואותו רצון עצמו הוא היורד ומתגלה במזל השמיני שבדיקנא — ״ומה שהיה נקרא למעלה ׳רצון׳ נקרא עתה נוצר חסד, כי אותיות רצו״ן מתהפכות לאותיות נוצ״ר״.

ותכלית העליות כולן: ״ז״א במקום אריך אנפין, ונוקבא במקום אבא, ועולם הבריאה במקום אימא, ועולם היצירה במקום ז״א, ועולם העשייה במקום נוקבא דז״א — והנה זו העלייה האמיתית הצריכה להם באמת״, כמו שהיה קודם החטא.

יז.1 ״אתה אחד ושמך אחד״

יז.2 ״צדקתך צדק״ — ולמה לא בראש חודש

״כוונתנו היא להעלות מ״ן עם המלכות לצורך זיווג אבא ואמא... ולכן אנו לוקחים את שלוש נשמות הצדיקים — יוסף ומשה ודוד — במקום תמורת ז״א״, שהרי ז״א עלה בדיקנא ואינו עמה. ״ובזה יתבאר טעם למה אין אומרים צדקתך בראש חודש שחל להיות בשבת — לפי שעתה היא שווה ממש אל ז״א ויש בה בחינת ז״א ממש... ואינה צריכה אל עליית שלושת הצדיקים, כי כבר יש עמה בחינת ז״א להעלות עמה מ״ן״.

יח — סעודה שלישית

״ז״א עולה עתה עד דיקנא דעתיקא קדישא במזל העליון, ושם הוא מקום הפה דעתיקא — ומשם אוכל ז״א בסעודה זו מפומא דעתיקא קדישא. ולכן צריך לומר תחילה בקול רם: ״דא היא סעודתא דזעיר אנפין״ — כי המלכות איננה עולה עמו״.

וסימן שלוש הסעודות בשלושת שמות י״ה — יה״א: מילוי יודין בלילה, מילוי ההין בשחר, מילוי אלפין במנחה. ושלושתם באלפין = מזל״א (78) בדיוק — ״לרמוז שעלה עתה ז״א במזלא עילאה דדיקנא, ואוכל משם״.

יט — מוצאי שבת

״כל פעולות ליל מוצאי שבת הם כדי להשאיר חלק מן תוספת קדושת שבת לימי החול הבאים״. ושתי תוספות היו בשבת — מן התפילות ומן הסעודות — וכנגדן שני דברים במוצאי שבת:

ו״ויהי נועם״ צריך לאומרו מעומד — ״כי הכוונה עתה היא לקבל אור חוזר מן הבינה הנקראת ׳נועם ה׳׳, מסוד תוספת שבת״. והכוונה: ״ויהי נועם״ — מן האצילות לבריאה; ״ה׳ אלהינו עלינו״ — מן הבריאה ליצירה; ״ומעשה ידינו כוננה עלינו״ — מן היצירה לעשייה; ״ומעשה ידינו כוננהו״ — מן הבריאה לעשייה.

כ — מקורות

• שער הכוונות, דרושי שבת — סדר ערב שבת (העליות שבתפילות החול והשבת, מוצאי שבת ו״ויהי נועם״, ההכנות שבששת ימי החול, הכנות ערב שבת, וכוונות הטבילה), דרוש ג (קבלת שבת במנחה, הכנות ערב שבת, שבת בסוד ז׳ ובסוד י״ג, תחום שבת, שדה ושקר), דרוש ד (קבלת שבת בשדה, סוד הצל״ם, חק״ל), דרוש ה (״הבו״, שבעת הקולות, ״באי כלה״, ״מזמור שיר״, ״ה׳ מלך גאות לבש״), דרוש ו (סדר קבלת שבת, ונר שבת), דרושים ז–ח (ההפרש בין תוספת שבת לשבת עצמה, ומה הרוויח ז״א), דרוש ט (השבת הרגליים, עצמות וכלים, קדיש, ברכו, ו״ופרוס סוכת שלום״), דרוש י (כלל שבע הברכות שבכל תפילות השבת), דרוש יא (עמידה דערבית, שלושת ה״ויכולו״), דרוש יב (שלוש הסעודות וההקפות), דרושים יג–יד (הקידוש, השולחן, כוונת הריח, ברכת המזון, עונה של שבת), דרוש טו (שחרית — יוצר, אל אדון, עמידה, ספר תורה), דרוש טז (מוסף ו״איה מקום כבודו״), דרוש יז (סעודת שחרית — קידושא רבא), דרוש יח (מנחה, ״עת רצון״, ״אתה אחד״, ״צדקתך״, וסעודה שלישית).
• הנוסח שנבדק: מהדורת ויקיטקסט של שער הכוונות (he.wikisource.org). לוח הפרקים שבספר כולל שבעה־עשר דרושים (סדר ערב שבת ודרושים ג–יח); ״דרוש א״ ו״דרוש ב״ שבוויקיטקסט הם דפי הפניה בלבד.