פורים על פי שער הכוונות

דרוש פורים שבשער הכוונות אינו פותח במגילה אלא בשאלה: מה באמת קרה שם למעלה בזמן ההוא. ותשובת הרב חדה — היה זה זמן של דורמיטא, שינה עליונה, שמתוכה דווקא נבנית הנוקבא ונולדת הגאולה; והמן, שהיה חוזה בכוכבים גדול, ידע זאת והתכוון לנצל אותה. מכאן נגזר הכול: מרדכי, המגילה, המשתה, המתנות — ולמה מגילת אסתר לבדה לא תתבטל לעתיד לבוא. המקורות: שער הכוונות, דרושי חג הפורים דרוש א. כל חשבון נבדק מול נוסח הספר, והיכן שחשבון עולה רק עם הכולל צוין ״ע״ה״.

מסדרת דרושי המועדים באתר: ראש השנה · ברכת אבות ורי״ו · יום הכיפורים · חג הסוכות · חנוכה · פסח · שבועות · שבת.

א — הרקע: הדורמיטא שבסוף שבעים שנה

כלל ראשון: ״בכל זמן של הגלות עומדים זעיר ונוקביה אחור באחור כל ימי החול״. וכאשר רוצים לחזור פנים בפנים — ״צריך שתקדים בחינת הפלת הדורמיטא על ז״א, כדי שתיעשה הנסירה ותוכל לחזור עמו פנים בפנים״, כדרך שהתבאר בדרושי ראש השנה.

ומעשה מרדכי ואסתר היה בסוף שבעים שנה של גלות בבל — ״לכן אז כבר בימיהם התחיל עניין תיקון זו״ן, כדי לחזור פנים בפנים וייגאלו ישראל. ועניין התחלה זו היא עניין הדורמיטא שנעשה אז בימיהם״.

ולפיכך נוסח הברכה האחרונה שעל המגילה הוא חמישה מטבעות — ״הרב את ריבנו והדן את דיננו״ וכו׳ — ״והם כנגד ה׳ גבורות הנודעות, אשר על ידיהן יריב את ריבנו וידין את דיננו, כי בהם תלוי הדין והנקמה״.

ב — ״ישנו עם אחד״: מה ידע המן

כאן מונחת נקודת הדרוש כולו. המן לא היה טיפש — הוא ידע בדיוק מה קורה:

ומכאן ההיפוך הגמור: ״ולהיות כי הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל — כדי שתינסר הנקבה מאחוריו ויחזרו פנים בפנים וייגאלו ישראל וייבנה בית המקדש — לכן התייעצו שניהם כי בזמן ההוא שהאלוה שלהם ישן, יקדימו הם לאבד ולהשמיד שונאיהם של ישראל, כדי שלא יישארו אפילו מתי מעט שיהיו ראויים לגאולה, ועל ידי כן לא ייבנה בית המקדש״.

אותה שינה עצמה היא שעמדה ברקע עיכוב בניין הבית: ״ונודעה עצת המן מן שִׁמְשַׁי סָפְרָא בנו, וכתביהם אל אחשוורוש הנקרא ארתחשסתא בספר עזרא — עד שביטלו בניין בית המקדש בראותם כי הגיע זמנו להיבנות״.

ג — מרדכי: ההארה שאין לה מקום אחר

ואם ז״א ישן — מי השגיח על ישראל? ״אף בזמן הדורמיטא אין הנקבה ישנה, כי אז מסתלקין המוחין מן ז״א ונכנסין בנקבה כדי להיבנות ולתקן פרצופה... ובהכרח יש הארה והשגחה זו על ישראל מצידה. ועניין אותה הארה הייתה עניין מרדכי הצדיק״.

ג.1 ההארה השלישית

וכאן מבאר הרב דבר מדויק. בזמן הדורמיטא יוצאים מז״א לא רק המוחין דאימא אלא גם נצח־הוד־יסוד דאבא, ונכנסים בנוקבא. וכשם שבהיותם בז״א יצאו מהם שתי הארות — יעקב מצד פנים (מוחין דאבא) ורחל מצד אחור (מוחין דאימא) — כך עתה יוצאות שתי הארות מרחל. אבל נוספה בחינה שלישית:

״ואין ספק כי הארה זו הנגלית ממלכות דאבא היא הארה גדולה עד מאוד. והנה שורש נשמת מרדכי הייתה מן ההארה ההיא — ולכן על ידו הייתה תשועת ישראל בזמן ההוא״.

ג.2 השם ״מרדכי״

״ובזה תבין מעלת מרדכי שעלה לבחינת מלכות ומשנה למלך.״

ד — המגילה: לשון גילוי

״וזהו סוד קריאת המגילה, וגם התפשטותה בעת קריאתה לטעם פרסום הנס. והוא עניין הארת עטרת מלכות דאבא המתגלית ויוצאת לחוץ — ולכן נקרא ׳מגילה׳, לשון גילוי, וצריך לגלותה ולפרסמה״.

ה — למה בכל שנה, ולמה לא תתבטל לעתיד לבוא

כאן מגיע הרב לשאלה המתבקשת: אם כל הנס תלוי בזמן דורמיטא מסוים שהיה אז — למה תיקנו לעשות פורים בכל שנה ושנה?

וזהו הנס שבתוך הנס: ״בכל שנה בימים ההם כאשר ייכנסו המוחין ברחל בסוד דורמיטא — אף על פי שאחר כך יחזרו פנים בפנים, לא תתבטל ההארה הנזכרת, ותישאר שם קיימת ונרשמת, אף גם אחר הסתלקות המוחין האלו ממנה ויחזרו בז״א״.

״וזהו סוד מה שאמר הכתוב ׳וזכרם לא יסוף מזרעם׳ — כי אותה ההארה היא עטרת היסוד הזכר דאבא הנקרא ׳זכר׳; וזכרם זה — לא יסוף מזרעם, בימי הפורים שבכל שנה ושנה״.

ו — שלוש המצוות שמקיימות את ההארה

״והנה בכל שנה בימי הפורים, כדי לקיים ההארה הנזכרת, אנו צריכין לעשות שלוש מצוות״ — וכל אחת מהן מכוונת כנגד בחינה אחרת:

ו.1 ״אכילה — אכל י״ה״

״כמבואר אצלנו שהמוחין של הנקבה נקראים י״ה י״ה, ונעשים מבחינת י״ה, והם נמשכין בה על ידי אכילה ושתייה. וזהו פירוש אכילה — אכ״ל י״ה, שתייה — שת י״ה; כי על ידי המאכל והמשתה נמשכין לה מוחין הנקראים י״ה״.

ורמז נוסף: ״גם נרמזה היא עצמה במילת אכילה שהיא בגימטריא אדנ״י עם הכולל (66 / 65) — לרמוז כי אלו המוחין של י״ה הנמשכין על ידי האכילה הם בנקבה הנקראת אדנ״י״.

ובהמשך הדרוש מוסיף (בלשון ״ונראה לעניות דעתי״): ״צריך לכוון באכילה בשתי אותיות י״ה דיודין, ולכוון שהם של ע״ב; ובשתייה — לשתי י״ה של ס״ג, שעולים כמניין יי״ן: יו״ד ה״י יו״ד ה״י״ (35 + 35 = 70 = יי״ן). ״ולכוון להמשיך אליה מוחין דחכמה על ידי אכילה ומוחין דבינה על ידי שתייה; ולהיות כי הנוקבא גוברת — מוח בינה גובר, ולכן צריך השתייה מרובה מן האכילה״.

ז — מנות ומתנות: ולמה השינוי בכתיב

שאלה דקה שואל שם: ״למה ברעהו אמר ׳מנות׳ באות תי״ו אחת, ובאביונים — ׳מתנות׳, בשתי אותיות תי״ו?״

הערת נוסח חשובה: כוונת משלוח מנות לא נתבארה מפי הרב עצמו. מהרח״ו חותם: ״עד כאן הגיעו דרושי הרב זלה״ה. ועניין משלוח מנות איש לרעהו לא נתבארו מפי הרב ז״ל, ושמא רמז לעניין הארת יסוד דדכורא הניתן ליסוד דנוקבא, והם נקראים ׳איש לרעהו׳ — יסוד ליסוד. כנראה לעניות דעתי״. כל הפרק הזה שלפנינו הוא מן התוספת שאחרי חתימה זו.

ח — ״עד דלא ידע״

אחת ההלכות התמוהות שבפורים מקבלת כאן טעם מדויק — ועמו סייג חמור:

ומוסיף מהרח״ו מדעתו: ״ונראה לעניות דעתי כי כשאנו ממשיכין אור מוח הבינה ברחל על ידי שתיית יין בריבוי גדול, יש הארה גדולה שיש בה כוח להאיר גם אל הניצוץ ההוא אשר בתוך הקליפה״.

ט — אסתר: השם הנסתר

ולבסוף השם עצמו, וזהו אולי הרמז היפה שבדרוש כולו:

הערת דיוק: בהמשך אותו עמוד (בקטע שאחרי ״עד כאן הגיעו דרושי הרב״) נכתב ״גם אסתר בגימטריא תרע״א כמניין אדנ״י במילואו״ — וזה אינו מדויק, שהרי אסתר עולה תרס״א ואדנ״י במילואו תרע״א. ודווקא בהפרש הזה מונח כל הרמז, כלשון הרב עצמו למעלה: היו״ד היא המסתתרת. וכך הבאנו.

ובסוף הדרוש מובא רמז נוסף, בעניין כניסת אסתר אל המלך: ״והנה אסתר המלכה, כאשר לבשה בגדי מלכות ובאה לדבר אל המלך, וכשנכנסה לבית עבודה זרה מקום הקליפות — הוסר הארת אריך, ולא נשאר בה רק הארת ז״א... ולכן היא אמרה ׳אלי אלי למה עזבתני׳ — שאחד מאלו ה׳אלי׳, שהוא של אריך, ׳למה עזבתני׳, ולא האירו לה שניהם יחד״. ושני שמות ׳אל׳ הללו — אל דאריך ואל דז״א — ״במילואם עולים ש״ע נהורין״ (אל״ף למ״ד ×2 = 370).

י — מקורות

• שער הכוונות, דרושי חג הפורים — דרוש א (והוא הדרוש היחיד שבשער הכוונות לפורים): ברכת המגילה, הדורמיטא וסוד ״ישנו עם אחד״, שורש נשמת מרדכי, המגילה כלשון גילוי, טעם עשיית פורים בכל שנה, שלוש המצוות, ואסתר. ואחרי חתימת ״עד כאן הגיעו דרושי הרב״ — התוספות בעניין מנות ומתנות, ״עד דלא ידע״, ואסתר ושושנה.
• הפניות שבתוך הדרוש: דרושי נוקבא דז״א ועניין מיעוט הירח; דרושי ראש השנה (דרוש הניסור ודרוש השופר) — שם מבואר עניין הדורמיטא שעליו בנוי כל הדרוש הזה.
• הנוסח שנבדק: מהדורת ויקיטקסט של שער הכוונות (he.wikisource.org).