פסח על פי שער הכוונות

דרושי הפסח הם המערכה הגדולה ביותר בשער הכוונות — שנים־עשר דרושים, ההולכים ברצף אחד מגלות מצרים ועד חג השבועות. הציר שלהם אחד: מה בדיוק נפגם, למה דווקא ״מצרים״, מה קרה ברגע אחד בליל הסדר, ולמה אחריו צריך לספור ארבעים ותשעה ימים. המקורות: שער הכוונות, דרושי הפסח דרושים א–יב. כל חשבון נבדק מול נוסח הספר, והיכן שחשבון עולה רק עם הכולל צוין ״ע״ה״.

מסדרת דרושי המועדים באתר: ראש השנה · ברכת אבות ורי״ו · יום הכיפורים · חג הסוכות · חנוכה · פורים · שבועות · שבת.

א — שורש הגלות: הזהב והסיגים

הדרוש הראשון אינו פותח במצרים אלא הרבה קודם. הדור ההוא — כך מלמד הרב — היה בגלגול אחד ארוך: ״ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרים היו בחינת אותם הניצוצות... של אדם הראשון באותם ק״ל שנים עד שלא נולד שת. ואחר כך באו בגלגול בדור המבול... ואחר כך הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה״.

ומכאן משל שהוא לב העניין כולו:

ובזה מתפרש גם השעבוד עצמו, מידה כנגד מידה: ״כנגד מה שחטאו בדור המבול להשחית את זרעם — נגזר עליהם ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳, דוגמת עונש המבול עצמו; וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה ׳הבה נלבנה לבנים׳ — נאמר ׳וימררו את חייהם בחומר ובלבנים׳״. וכל הגלות עצמה היא הכור: ״ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים — כי נדמה מצרים אל הכור אשר בתוכו ניתך הזהב ונפרד מן הסיגים ונתקן״.

ב — ״מצרים״: המצר העליון, ורד״ו שנה

ולמה דווקא במצרים? ״כל הנשמות באות מן החסדים והגבורות אשר במוח הדעת, כי שם תלוי סוד הזיווג״ — ״והאדם ידע את חוה אשתו״. וכשפוגמים למטה, נאחזות הקליפות באותו מקום עצמו שנפגם:

ומשנתאחזו שם — נסתלק השפע, וחזר ז״א להיות ״בבחינת ג׳ כלילן בג׳״, כבזמן העיבור הראשון בתוך אימא. ולא נשארו מאירים בו אלא הלבושים — עשרה שמות אהי״ה שביסוד דאימא, בבחינת אחוריים.

ב.1 עשרת הדמים

כל שם אהי״ה באחוריו (א, אה, אהי, אהיה) עולה מ״ד — כמניין ד״ם. ועשרה כאלה הם ״עשרה דמים שבאשה, חמישה דם טוהר וחמישה דם טמא״: חמישה לבושי החסדים יורדים ביסוד דז״א, וחמישה לבושי הגבורות ביסוד הנוקבא.

״וזהו מה שאמר הכתוב ביחזקאל ׳ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך׳ — כי סיבת היותך מתבוססת בעבודות קשות בחומר ובלבנים היא בסיבת אלו העשרה דמים״. ובדרוש ה מוסיף רמז חד: ״מֵ״ת בוססת — הקליפה הנקראת ׳מת׳, שהיא אבי אבות הטומאה, הייתה בוססת ונאחזת בדמייך שבגרון״.

ולתיקון: ״׳ואומר לך בדמייך חיי׳ — כי תמורת אלו הדמים אשר בסיבתם נשתעבדת, יימשכו לך חיים העליונים״. ולפי ששתי בחינות דמים הן, לכן נכפל ״בדמייך חיי״ פעמיים; ״ואלו עצמם הם סוד מה שאמרו רז״ל שני דמים — דם פסח ודם מילה: דם מילה הם דם טוהר, כי הם מן החסד המתגלים ביסוד דדכורא; ודם פסח הוא כנגד הגבורות שהם בנוקבא״.

ב.2 למה דווקא רד״ו שנה

וכאן עומד הרב על שאלה שמשה רבנו עצמו שאל:

הערת דיוק: בנוסח המודפס נכתב ״עשרה אהי״ה בריבוע שהם י״פ ד״ם שהם בגימטריא כמניין רד״ו״, וחשבון זה אינו עולה — עשר פעמים ד״ם הם ת״ם (440), ואילו רד״ו הוא 210. והחשבון המדויק הוא עשרה שמות אהי״ה פשוטים: עשר פעמים כ״א — רד״ו בדיוק. ואילו הריבוע העולה ד״ם הוא עניין ״עשרת הדמים״ שלמעלה. כך הבאנו.

ג — פרעה: ״לא ידעתי את ה׳״

אם ז״א חזר לסוד העיבור — אין לו מוחין דהויות אלא מוחין דאלקים. ובזה מבאר הרב את הכפירה המדויקת של פרעה:

ד — ליל פסח: הגדלות שברגע אחד

וכאן מגיע חידושו הגדול של הדרוש. כדי לבטל אחיזה כה עמוקה, לא הספיק להגדיל את ז״א כדרך שאר ימים טובים:

וזהו הפסוק שסידרו בעלי ההגדה: ״׳ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים׳ — ׳ותרבי׳ כנגד גדלות א׳ דנה״י, ׳ותגדלי׳ כנגד גדלות ב׳ דחג״ת; וביאר באיזה מקום — ׳ותבואי בעדי עדיים׳, והם שלושה שמות אכדט״ם שבחג״ת, שכל אחד מהם בגימטריא ע״ד (74): עדי אחד, עדיים שניים — הרי שלוש פעמים ע״ד. ובאיזה מקום הם? ׳שדיים נכונו׳ — בחג״ת, אשר שם מקום הדדים״.

ולמה בכל זאת סופרים אחר כך שבעה נקיים? ״בליל פסח אשר הגדיל ז״א ברגע אחד — נפסקו הדמים ההם ונתבטלה אחיזת החיצונים... ולא הוצרכה למנות שבעה נקיים, בעבור כי נטהרה לפי שעה שלא כדרך טבע. אבל אחר עבור יום ראשון של פסח ונסתלקו המוחין — חזרו החיצונים להתאחז בדמים, אבל לא אחיזה גמורה כבתחילה... ואז נכנסין המוחין כסדר המדרגות, וכפי סדר כניסתם כך הוא סדר ביטול אחיזתם לאט לאט בהמשך ימי ספירת העומר״.

ה — פ״ה ס״ח: למה מספרים ביציאת מצרים

שלושה טעמים נותן הרב לשם ״פסח״, וכולם באותו כיוון — הפה:

ואגב זה טעם נאה שמביא שם: ״ובזה תבין טעם למה מצוות ספירת העומר תלויה באנשים ולא בנשים — לפי שאין בחינה זו נעשית אלא בפי הזכר, ז״א״.

ו — חמץ, שאור, ומצה שמורה

דרוש ד פותח בשאלת לשון: ״כתיב ׳לא ייאכל חמץ׳, וכתיב ׳כל מחמצת לא תאכלו׳, וכתיב ׳שאור לא יימצא בבתיכם׳, וכתיב ׳משארותם צרורות בשמלותם׳״. ותשובתו:

ולמה ״ת״ם״? ״בעלה דמטרוניתא, לאה — הנקראת ת״ם, בסוד ׳ויעקב איש תם׳״. ואם חלילה תחמיץ — ״מה שהייתה נקראת ת״ם תחזור ותתהפך לאותיות מ״ת, המורות על אחיזת החיצונים הנקרא מוות״.

ו.1 מצה שמורה

ארבע בחינות של לאה יש; שלוש מהן בפנים תוך ז״א, והרביעית עומדת בחוץ מאחורי ז״א — ״ולכן בזו הרביעית העומדת בחוץ אפשר שיתאחזו בה החיצונים״. מכאן:

ומכאן גם התשובה לשאלת רבי אלעזר בזוהר — למה לא נצטווינו על החמץ כל ימות השנה: ״כיוון שנעשה השימור הזה בשבעת ימי הפסח ונתבטלה אחיזת החיצונים בלאה — היא נשמרת מאליה מכאן ואילך כל ימות השנה, ואין חשש בעומדה בחוץ״.

ולאן הולכות ההארות של לאה שנתבטלה? ״יורדות בראש רחל העומדת אחור באחור עם ז״א״ — ולכן ״כל כוונת ליל פסח הוא בבחינת רחל ולא בלאה״. ומכאן גם ארבעה הבנים שבהגדה: ״ב״ן בגימטריא הוא שתי הויות פשוטות, ועתה יש לה ארבעה בנים שהם ארבעה מוחין כפולים — ארבעה שלה וארבעה של לאה... ואלו ארבע פעמים ב״ן הם בחינת הקדקד של רחל, כי קדק״ד בגימטריא ד׳ פעמים ב״ן״ (208).

ז — סדר ליל הסדר, סימן אחר סימן

הכלל הגדול של הלילה: ״המוחין דאימא נכנסין על ידי ארבע כוסות היין — לפי שכל יין המשמח הוא באימא עילאה; והמוחין דאבא נרמזים בסוד המצה, בסוד הלחם שהוא בחכמה״. וטעם: כו״ס (86) = אלהים; לח״ם (78) = שלוש הויות.

ח — ארבע הכוסות ושלוש המצות

ח.1 ארבע הכוסות

וטעם שני הציורים: ״כי היו״ד התחתונה של צורת אל״ף — בהיותה צורת הי׳ היא זכר כנגד החסד, ובהיותה צורת ד׳ היא נקבה כנגד הגבורה; כי הד׳ רומזת למלכות״.

ח.2 שלוש המצות ושלושת ציורי ה״ה״

שלוש המצות הן כנגד שלושה מוחין דאבא, ושלושתם שווים חוץ מאות אחת — אות ה׳ שבשם אלהים; ובציורה ניכר ההפרש:

״הא לחמא עניא״. ״כי בתחילה צורתה ה׳, ואחר כך נפרסת ונעשית לחמא עניא — שהוא הפרוסה; כי אות ד׳ הוא לשון ד״ל ועני. ובהתחברה עם המצה השלימה שהיא אות י׳ — אז נעשו שתיהן ציור ד״י: הפרוסה היא אות הד׳, והשלימה היא י׳ שהיא שלימה בעשר ספירותיה״. ומפרש שם באופן נוסף: ״כאשר מקבלת מהתפארת שהוא סוד ו׳ — יצטייר בה סוד ד״ו; וכאשר תקבל מיסוד לבד בלי השפעה מהתפארת — אז היא לחם עוני, ויצטייר בה סוד ד״י״.

ט — מרור וחרוסת

הזיווג של ליל פסח הוא עם רחל בלבד, ואין זיווג עם לאה כלל בלילה זה — ״ועם כל זה אנו צריכין להמתיק את הדינין שבה גם כן, וזה נעשה על ידי טיבול המרור בחרוסת״.

ורמז נוסף בחרוסת, שהיא זכר לטיט: ״טי״ט — היו״ד שבאמצע נדרשת לפניו ולאחריו, ט״י י״ט; והוא מילוי מ״ה שהוא בגימטריא י״ט (19), והוא בגימטריא חו״ה (19). ושתי פעמים י״ט הם לאה ורחל״. ולפי שאין זיווג עם לאה בלילה זה — ״לכן לא הוזכרה רק דרך עראי בעניין החרוסת, שאינו אלא זכר בעלמא מדברי סופרים, ואינו מצווה כמו היין והמצה״.

י — שביעי של פסח וקריעת ים סוף

דרוש יב הוא הדרוש החמור שבכולם, ומהרח״ו מקדים לו אזהרה מפורשת — ומעשה שהיה:

ולפיכך נביא כאן רק את מה שנצרך להבנת מהלך הימים, ולא יותר. ואף מהרח״ו עצמו מנמק שם למה דווקא סוד זה מסוכן: ״אין החיצונים נאחזין אלא במוחין של קטנות, כי הם דינין תקיפין... ובזמן שעוסק בסודות זמן הקטנות — החיצונים מתעוררים בהם ומתאחזין שם״.

יא — ספירת העומר: שבעה שבועות

אחר יום ראשון של פסח מסתלקים כל המוחין שנכנסו ברגע אחד — ״ואחר כך מליל שני ואילך אנו חוזרין להמשיך המוחין הנזכרים כפי סדר המדרגות, כל מדרגה ביום שלה, על ידי מצוות ספירת העומר״.

ולמה שבעה שבועות? ״נודע כי אין הכתר נמנה לעולם... והנה כאשר נספור שבע ספירות שיש מן החכמה דז״א ולמטה, והם חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת — ושם הוא מקום התחלת בניין הנקבה, מלכות, מאחורי התפארת; ועמה הם שבע ספירות. וכנגדם אנו סופרים שבעה שבועות אלו... ולהיות כי כל אחת מאלו השבע כלולה מכולם — לכן לא הספיק שבעה ימים אלא שבעה שבועות״.

יא.1 העומר — כוונות הברכה

יא.2 ש״ך הדינים

״ימי העומר הם בחינת דינין וגבורות, והם עניין הש״ך דינין הנודעים״ (והעומר = 321, ש״ך = 320, עם הכולל). ומביא שם שישה מ״שערי הבינה״, שכל אחד מהם דרך אחרת לחשב אותם ש״ך — ומי שיודע שורש נשמתו באחד מהם מכוון בו:

ומוסיף מהרח״ו דבר אישי: ״ואמר לי מורי ז״ל כי מזה השער נמשך שורש נשמתי, ולכן צריך אני לכוון בשער הזה ולא באחרים״ — על השער הראשון.

יא.3 כוונות נוספות שמנה שם

• מן הזכר אל הנוקבא — ״להשפיע מן מ״ט יומין דכורין אל מ״ט יומין נוקבין... בשבוע הראשון יכוון להשפיע מחסד שבזכר אל חסד דנוקבא״, וכן כל שבוע ושבוע.
• שם מ״ב — ״הרמוז בראשי תיבות תפילת ׳אנא בכוח׳... בשבוע הראשון תכוון לשם הראשון שהוא אבגית״ץ, ותחלקהו בשבעת ימי השבוע: אות א׳ בליל א׳, אות ב׳ בליל ב׳... וכל שש האותיות עצמן בליל ז׳״.
• שבעה ניקודים — הוי״ה מנוקדת בסגול (חסד), שבא (גבורה), חולם (תפארת), חיריק (נצח), קיבוץ (הוד), שורק (יסוד), ניקוד ״צבאות״ (מלכות).
• תיקון המעשים — ״גם טוב לאדם לכוון במ״ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל שבע הספירות: בהיותו בשבוע ראשון — יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד, ובשבוע השני — בספירת הגבורה, וכן על דרך זה״.
• מזמור ״אלהים יחננו״ — ״ראיתי למורי ז״ל מקפיד וזהיר מאוד לומר אחר ספירת העומר מזמור ׳אלהים יחננו׳ כולו מעומד, ולכוון בכל יום ויום מן המ״ט ימים בתיבה אחת ממ״ט התיבות שיש בזה המזמור״; וכן אות אחת ממ״ט האותיות שבפסוק ״ישמחו וירננו״.

ולעניין העומר עצמו: ״ענין מנחת שעורים — כי המלכות בתחילה לוקחת עטרא דילה שהם הה׳ גבורות״, ושתי פעמים מנצפ״ך הן תק״ס, ועם עשר אותיותיהן תק״ע, ועם חמש האותיות השורשיות — תקע״ה, כמניין שער״ה (575) בדיוק. ״ובחג השבועות שהוא הזיווג — אז ניתן בה בחינת החסד בסוד טיפת הזיווג, ולכן אז היו מקריבים שתי הלחם דחיטים״.

יב — ל״ג בעומר ותלמידי רבי עקיבא

הדרוש חותם בשאלה היסטורית שקיבלה כאן תשובה מדויקת: למה מתו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימים אלו, ולמה פסקו דווקא בל״ג לעומר.

יב.1 שורש רבי עקיבא

״רבי עקיבא — שורש נשמתו הייתה מן הה׳ גבורות בהיותם בשורשם למעלה בדעת דז״א, ולא בבחינת התפשטותם למטה לגופא״. ובשמו נרמז:

״והנה רבי עקיבא היה אב ורבי לכל הנשמות הנמשכות מאלו הגבורות המתפשטים בגופא דז״א, לפי שהוא כללות הדעת העליון למעלה בשורשו ובמקומו; אבל תלמידיו הם בחינת הגבורות המתפשטות ממנו״.

יב.2 למה כ״ד אלף

שני טעמים: ״שם אלהים... מצטרף לק״ך צירופים, ונמצא כי יש בהם כ״ד צירופים המתחילים באות א׳, וכ״ד המתחילים באות ל׳ וכו׳; ואלו הכ״ד אלף תלמידים כולם היו מבחינת כ״ד הצירופים הראשונים... וכולן מתחילות באות אל״ף — כי אָלֶף וְאֶלֶף הכול אחד״. וטעם שני: ״שם אלהים במילוי ההין בריבועו עולה בגימטריא אלף״.

״ולסיבת היותם ממוחין דקטנות, לכן היו מבחינת הדינין הקשין, והיו קנטרנין ושונאין זה את זה, כמו שאמרו ז״ל שלא היו נוהגין כבוד זה לזה. וכאשר באו ימי העומר — שאז הוא זמן קטנות ז״א, והם ימי הדין, ואז הוא זמן יניקת החיצונים — לכן פגעה בהם אז מידת הדין של הקטנות״.

יב.3 ולמה פסקו בל״ג

ורמז שהוא מביא שם: ״וזהו סוד מה שאמר יעקב אבינו עליו השלום ׳עֵד הַגַּל הזה׳ — רמז אל השם הנזכר שהוא בגימטריא ע״ד (74), ואמנם האותיות המתחלפות בו הם בגימטריא ג״ל״. וכן: ״׳בטחו בה׳ עדי עד׳ — כי הוא באימא עילאה והוא רחמים, ולכן בו תלוי הביטחון״.

ואחר הקטנות בא הגדלות: ״ולכן סמך אחר כך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הגדולים, מבחינת ה׳ גבורות דגדלות — שהם כנגד חמש אותיות אכדט״ם שהם רחמים — ואלו נתקיימו בעולם והרביצו תורה ברבים: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי אלעזר בן שמוע, ורבי שמעון, ורבי נחמיה״.

יב.4 מנהג מירון

ובסוף הדרוש מעיד מהרח״ו על המנהג עצמו, וזו אחת העדויות המפורשות שיש לנו עליו:

ומוסיף מעשה: רבי אברהם הלוי היה רגיל לומר בכל יום ״נחם״ בברכת ״תשכון״, ואף בהיותו שם אמרו. ״ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי ז״ל כי ראה בהקיץ את רשב״י ע״ה עומד על קברו, ואמר לו: אמור אל האיש הזה, אברהם הלוי, למה אומר ׳נחם׳ ביום שמחתנו?״. וחותם מהרח״ו: ״וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה — ובפרט כי רשב״י ע״ה הוא מחמשת תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא, ולכן זמן שמחתו ביום ל״ג לעומר״.

ולעניין הגילוח באותם ימים: ״לא היה מורי ז״ל מגלח ראשו אלא בערב פסח ובערב חג השבועות; ולא היה מגלח לא ביום ראש חודש אייר ולא ביום ל״ג לעומר בשום אופן״.

יג — מקורות

• שער הכוונות, דרושי הפסח — דרוש א (שורש הגלות, עשרת הדמים, רד״ו שנה, פרעה ושם אלקים), דרוש ב (סדר הגדלת ז״א — קטנות וגדלות ראשון ושני), דרוש ג (הגדלות שברגע אחד, פ״ה ס״ח, הלל גמור ואיסור הזיווג, וטעם ספירת שבעה נקיים), דרוש ד (חמץ ושאור, מחמצת ומשארת, מצה שמורה, ארבעת הבנים), דרוש ה (״מת בוססת״, שלוש המצות ושלושת ציורי הה״א, ארבע הכוסות, מרור וחרוסת), דרוש ו (סדר ליל הסדר סימן אחר סימן — קדש, ורחץ, כרפס, מגיד, רחצה, מוציא מצה, מרור, כורך; ו״הא לחמא עניא״), דרושים ז–יא (חמישה דרושים בספירת העומר), דרוש יב (שביעי של פסח וקריעת ים סוף, מ״ט הימים, ל״ג בעומר ותלמידי רבי עקיבא, ומנהג מירון; ובסופו טבלת הכוונות לילה אחר לילה לכל מ״ט הימים).
• הנוסח שנבדק: מהדורת ויקיטקסט של שער הכוונות (he.wikisource.org).