ט״ו בשבט

חמשה עשר בשבט נראה בעיני רבים כחג של טבע, יום של פירות ושל נטיעות. אבל המשנה קוראת לו ״ראש השנה״, ובעלי הסוד והחסידות גילו שבתוכו גנוז תיקון גדול: תיקון האכילה, תיקון הלב ותיקון האדם, שנמשל לעץ השדה. במאמר זה נלך אחר המקורות, מן המשנה והגמרא ועד ספרי הקבלה והחסידות, ובסופו נביא את סדר ט״ו בשבט כפי שתיקן אותו רבנו יוסף חיים מבגדאד, בעל הבן איש חי.

ראו גם באתר: זאת חנוכה, ושאר המאמרים על המועדים.

ראש השנה לאילן

כך שנינו במשנה: ״באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו״ (משנה ראש השנה א, א). והלכה כבית הלל.

והגמרא מבארת את הטעם: ״מאי טעמא, אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה״ (ראש השנה יד, א). עד חמשה עשר בשבט ירדו רוב הגשמים, השרף עולה באילנות והפירות מתחילים לחנוט. מכאן ואילך פירות האילן נמנים לשנה חדשה לעניין מעשרות.

ואף שעיקר הדין הוא לעניין מעשר, נהגו בו ישראל שמחה. בשולחן ערוך נפסק: ״נהגו שלא ליפול על פניהם בט״ו באב ולא בט״ו בשבט״ (שולחן ערוך אורח חיים קלא, ו). וכתב המגן אברהם שם: ״ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות״ (מגן אברהם קלא, טז).

שליש השנה: הלב שנשלם

בעל שם משמואל מסוכטשוב מבאר שכל דבר בעולם עובר שליש מזמנו עד שהוא עומד על מלואו, וכך גם השנה. מתשרי ועד שבט עובר שליש השנה, ובו ״יוצאין רוב גשמי השנה ועולה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ובודאי כמו בגשמיות כן הוא ברוחניות, שחיים חדשים שאדם משיג בתשרי נתאחד באדם לאט לאט״, עד שבחודש שבט הוא עומד על מלואו (שם משמואל, בשלח, חמשה עשר בשבט).

ובמאמר אחר הוא שואל: ראש השנה לאילן הוא עניין טבעי של גשמים ושרף, ואין בו נס ולא מצוה, ומפני מה אין אומרים בו תחנון. ומבאר שכשם שהגשם מצמיח את הפירות, כך ההארה האלוקית שניתנת בלב האדם בימים הנוראים מצמיחה בו פירות. ״וכשהגיע שליש השנה כבר נשלם בחי׳ הלב שבאדם... והיא כדמיון שרף שעלה באילנות שהפירות חונטין מעתה״. ומסיים: ״ולפי האמור יובן היטב ענין ט״ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, שהוא באמת זמן שמחה לישראל הרוצין לעבוד את ה׳ בבחי׳ לב״ (שם משמואל שם, מאמר אחר).

ומכאן ביאורו למחלוקת בית שמאי ובית הלל. בית שמאי, שמדתם מדת הדין, מונים מראש השנה, שבו צדיקים נכתבים ונחתמים לחיים, ולכן שליש השנה נשלם באחד בשבט. בית הלל, שמדתם חסד, מונים מחג הסוכות, ״יום ראשון של סוכות חסד שבחסד״, ולכן אצלם נשלם שליש השנה בחמשה עשר בשבט. ומאחר שהלכה כבית הלל, ט״ו בשבט הוא יום של חסד.

״לאילן״ בלשון יחיד

המשנה מונה את ראשי השנים בלשון רבים: לשנים, לשמיטין, ליובלות. ורק כאן נאמר ״לאילן״ בלשון יחיד. בעלי הסוד דייקו בזה, וכתבו שהמילה ״אילן״ עולה בגימטריא צ״א, כמניין שני השמות הוי״ה ואדנ״י יחד. כך כתב בעל בני יששכר: ״למה אמר התנא בלשון יחיד איל״ן, בגימ׳ הוי״ה אדנ״י, יחודא שלים״ (בני יששכר, מאמרי חודש שבט, מאמר ב). וכן כתב בספר פרי עץ הדר, שרמזו חכמים ״לאילנא קדישא, אילנא דחיי... שכן אילן בגי׳ יאהדונה״י״.

והחשבון עולה בדיוק: אילן עולה 91, הוי״ה עולה 26 ואדנ״י עולה 65, ויחד 91.

בעל שם משמואל מבאר את עומק הרמז. האילן עומד בין הארץ ובין הפרי ומחבר ביניהם, ״ויש בו כח המחבר... אילן גימטריא צ״א כמספר שני השמות הוי׳ ואד׳, אשר שמים וארץ מתיחסים אליהם, והוא חיבור שמים וארץ״. ולכן נמשל בו האדם, כמו שנאמר ״כי האדם עץ השדה״ (דברים כ, יט), ״כי צורת האדם הוא לחבר העליונים ותחתונים, באשר יש בו נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים״. ופירותיו של האדם הם המצוות, כמו שדרשו חז״ל: ״מאי פירות, מצות״ (שם משמואל שם).

האדם עץ השדה

בעל פרי צדיק, רבי צדוק הכהן מלובלין, מביא את דברי הזוהר הקדוש: ״ואין עץ אלא תורה דכתוב עץ חיים וגו׳ ואין תורה אלא קב״ה, ר״א אמר אין עץ אלא קב״ה דכ׳ כי האדם עץ השדה״ (פרי צדיק, ט״ו בשבט ב). ומבאר שהקדוש ברוך הוא נקרא האילן, ונשמות ישראל הן פירותיו, כמו שכתוב בזוהר על הפסוק ״ופריו מתוק לחכי״: ״אלין נשמתהון דצדיקיא דכלהו איבא דעובדוי דקב״ה״. ומכאן שיש בראש השנה לאילן עניין גם לנשמות ישראל, שהן הפירות של האילן העליון.

ובאותו עניין כתב בעל בני יששכר שאין זה מקרה שראש השנה לאילנות חל בחודש שבט, שמזלו דלי: ״מזל דל״י שהוא מזלן של ישראל והוא משועבד למים, זו תור״ה, ע״כ הוא ר״ה לאילנות כי האדם עץ השד׳״ (בני יששכר שם). המים הם התורה, והאדם הוא העץ שיונק מהם.

תיקון האכילה

בספר יצירה נאמר שחודש שבט נברא באות צ׳, ושהמדה שנמסרה לו היא הלעיטה, כלומר האכילה. בעל פרי צדיק מבאר שבזה טמון סוד היום: ״כבר אמרנו דחודש שבט נוצר באות צ׳ בלעיטה, היינו לתקן שורש הפגם שהיה באכילה, ושיהיה צדיק אוכל לשובע נפשו״ (פרי צדיק, ט״ו בשבט ג).

החטא הראשון בעולם היה באכילה מפרי העץ. ובתחילת הבריאה, כותב שם בעל פרי צדיק, היה מזונו של אדם הראשון מפירות האילן בלבד, ״כמה שנאמר מכל עץ הגן אכל תאכל״. ולכן ״בשבט ראש השנה לאילן, שבו הזמן לתקן שיהיה האכילה כאכילת אדם הראשון קודם הקלקול שהיה רק מפרי עצי הגן, וזה טעם למנהג ישראל לטעום מכמה מיני פירות בט״ו בשבט״.

ובאותו מקום הוא כותב בכנות שהמנהג לאכול פירות ״לא נזכר בקדמונים, רק בס׳ למהר״ם חאגיז, אבל מנהג ישראל תורה״.

סדר המקובלים: ספר פרי עץ הדר

היסוד הקבלי של סדר ט״ו בשבט נמצא בספר פרי עץ הדר, שנדפס מתוך ספר חמדת ימים. שם נאמר: ״יום ט״ו בשבט, אף כי הוא מימי השובבים, אין בו תענית, כי הוא ראש השנה לפירות האילן, ובתקון המעשה אשר יעשה היום על הפירות בו נעשה תקון צדיק חי העולמים״.

ומוסיף שם: ״ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן, כאשר הנהגתי לכל החברי׳ אשר עמדי. ועם כי בדברי כתבי הרב זל״הה לא נמצא מנהג זה, מ״מ לדעתי תקון נפלא הוא בנגלה ובנסת׳״. כלומר, המחבר עצמו מעיד שהמנהג אינו מפורש בכתבי האר״י, ואף על פי כן הוא רואה בו תיקון נפלא.

וטעמו מבוסס על הירושלמי: ״עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל. רבי לעזר חשש להדא שמועתא, ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא״ (ירושלמי קידושין ד, יב). רבי אלעזר היה חוסך פרוטות כדי לאכול מכל מין פעם אחת בשנה. ומבאר בפרי עץ הדר שבכל פרי שורה כוח רוחני, וכשאדם מברך עליו בכוונה, ״גורם להמשיך שפע עליון ע״י כח הברכות, והשר הממונה על אותו הפרי הוא מתמלא משפע זה כדי לגדל הפרי שנית״. ולכן ״יאותה לנו בעצם היום הזה לאכול כל מיני פירות ולברך עליהן בכוונה זו, כי חביבה מצוה בשעתה״.

עוד מביא שם בשם מהרח״ו חלוקה של שלושים מיני פירות לשלושה עולמות:

פירות שנאכלים כולם, בלי קליפה מבחוץ ובלי גרעין מבפנים, כנגד עולם הבריאה, שהם רחוקים מן הטומאה וקרובים לאצילות. ובהם ענבים, תאנים, תפוחים, אתרוגים, לימונים, אגסים, חבושים ותותים.

פירות שנאכלים מבחוץ וגרעינם נזרק, כנגד עולם היצירה, שהוא ממוצע בין עולם הבריאה ובין עולם העשיה. ובהם זיתים ותמרים.

פירות שקליפתם נזרקת ותוכם נאכל, כנגד עולם העשיה, ״שקליפת הפרי היא מחיצה בינו ובין עולם התמורות״. ובהם רימונים, אגוזים, שקדים וערמונים.

ועוד כתב שם, שבזמן שהיום חל בתוך ימי השובבים, ״בשפר התקון הלז... יוכל לתקון את פגם הברית״, כי עיקר התיקון הוא בבחינת ״צדיק עושה פרי״.

התפילה על האתרוג

מנהג מיוחד יש ביום הזה: להתפלל שיזדמן לנו אתרוג כשר ומהודר לחג הסוכות. כתב בעל בני יששכר: ״יש לרמז מה שקבלנו מרבותינו להתפלל בט״ו בשבט על אתרו״ג כשר יפה ומהודר שיזמין הש״י בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות... והנה תפלתו תעשה פירות. וזה שרמז התנא באומרו לשון יחיד לאיל״ן, להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצות״ (בני יששכר, מאמרי חודש שבט, מאמר ב).

וכך כתב גם רבנו הבן איש חי בפתיחת הסדר שלו, ״וידוע הוא שיש קבלה אצל חכמי אשכנז ז״ל שצריך לבקש ביום ט״ו שבט בפרטות על האתרוג שיזדמן לישראל אתרוג טוב״. ובהלכותיו הוא מספר על מנהג בגדאד: רוב הקהל לא היה אוכל אתרוג לפני סוכות, ״ורק אוכלים אותו בט״ו בשבט שמביאים למכור, וגם אותם הקונים אתרוג לנענוע מצניעין אותו עד ט״ו בשבט ואוכלים אותו״ (בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת ראה, יא). שם גם פסק שמי שאוכל את האתרוג שנטל בסוכות אינו מברך עליו שהחיינו, ״מפני שכבר ברכו שהחיינו ביום טוב ראשון של סוכות בנטילת הלולב״.

סדר ט״ו בשבט של רבנו הבן איש חי

רבנו יוסף חיים מבגדאד, בעל הבן איש חי, תיקן סדר לימוד ובקשה ליום ט״ו בשבט, והוא נדפס בספרו לשון חכמים (חלק א, סימן לו). וזו לשונו בפתיחה: ״בט״ו בשבט ראש השנה לאילנות, על כן טוב ונכון לומר ביום ט״ו בשבט בשחרית פסוקים אלו ובקשה זו״.

הסדר בנוי כך: פסוקי ״תדשא הארץ״ מבריאת העולם, חמש בקשות ״אנא ה׳״ על ראש השנה לאילן, חמש בקשות ״אל נא״ שבהן נזכרים מיני הפירות, שלוש בקשות של ״יהי רצון״ על האתרוג, על נטילת הלולב ועל ברכת האילנות והגפנים, אחריהן שלושה פסוקים, ולבסוף הפיוט ״אז ירנן עץ היערים״, שכתב עליו ״סימן אבר״ך י״ה״, כפי שחתום בראשי הבתים. וזה הסדר כלשונו:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן׃ וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב׃

אָנָּא יְהֹוָה הוֹשִׁיעָה־נָא הַיּוֹם הַזֶּה לָאִילָן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

אָנָּא יְהֹוָה הַצְלִיחָה־נָא הַיּוֹם הַזֶּה לָאִילָן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

אָנָּא יְהֹוָה הַרְוִיחָה־נָא הַיּוֹם הַזֶּה לָאִילָן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

אָנָּא יְהֹוָה הֵטִיבָה־נָא הַיּוֹם הַזֶּה לָאִילָן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

אָנָּא יְהֹוָה בָּרֵךְ־נָא הַיּוֹם הַזֶּה לָאִילָן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

אֵל נָא, פְּצֵה שָׁנָה זוֹ מִשָּׁמִיר וָשָׁיִת, וּבָרֵךְ עֵץ שֶׁמֶן וְזַיִת.

אֵל נָא, בְּמָטָר רָוֶה חַרְבוֹנֵי יְשִׁימוֹן, וּבָרֵךְ גֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן.

אֵל נָא, רוֹמֵם עֲצַת עוֹלְלֵי טִפּוּחִים, וּבָרֵךְ אֱגוֹז וְתָמָר וְתַפּוּחִים.

אֵל נָא, צִדְקֶךָ מֵעַמְּךָ בַּל יִפָּסֵק, וּבָרֵךְ חָרוּב וקְרוּסְטֵמַל וַאֲפַרְסֵק.

אֵל נָא, חָלֶץ קְהִלָּה אֲשֶׁר אֵלֶיךָ תַּעֲרֹג, וּבָרֵךְ הַתּוּת וְהָאֱגוֹז וְהָאֶתְרוֹג.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּבָרֵךְ כֹּל אִילָנוֹת הָאֶתְרוֹג לְהוֹצִיא פֵּרוֹתֵיהֶם בְּעִתָּם, וְיוֹצִיאוּ אֶתְרוֹגִים טוֹבִים יָפִים וּמְהֻדָּרִים וּנְקִיִּים מִכֹּל מוּם. וְלֹא יַעֲלֶה בָּהֶם חֲזָזִית, וְיִהְיוּ שְׁלֵמִים וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם שׁוּם חֶסְרוֹן וַאֲפִלּוּ עֲקִיצַת קוֹץ, וְיִהְיוּ מְצוּיִים לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֵינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, לְקַיֵּם בָּהֶם מִצְוַת נְטִילָה עִם הַלּוּלָב בֶחָג הַסֻּכּוֹת שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ בְּתוֹרָתְךָ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדְּךָ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּעַזְרֵנוּ וּתְסַיְּעֵנוּ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ שֶׁל נְטִילַת לוּלָב וַהֲדַס וַעֲרָבָה וְאֶתְרוֹג כְּתִקְנָהּ בִּזְמַנָּהּ בְּחַג הַסֻּכּוֹת שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם בְּשִּׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְתַזְמִין לָנוּ אֶתְרוֹג יָפֶה וּמְהֻדָּר וְנָקִי וְשָׁלֵם וְכָשֵׁר כְּהִלְכָתוֹ.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּבָרֵךְ כֹּל מִינֵי הָאִילָנוֹת, וְיוֹצִיאוּ פֵּרוֹתֵיהֶם בְּרִבּוּי, שְׁמֵנִים וְטוֹבִים. וּתְבָרֵךְ אֶת הַגְּפָנִים, שֶׁיּוֹצִיאוּ עֲנָבִים הַרְבֵּה, שְׁמֵנִים וְטוֹבִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַיַּיִן הַיּוֹצֵא מֵהֶם מָצוּי לָרֹב לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קִדּוּשׁ וּמִצְוַת הַבְדָּלָה בְּשַׁבָּתוֹת וְיָּמִים טוֹבִים. וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ וּבְכָל־יִשְׂרָאֵל אָחֵינוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ׃ (ויאמר) בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם־בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם־דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם־חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים׃ יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי־פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי׃

שיר לט״ו בשבט סימן אבר״ך י״ה

אז ירנן עץ היערים. לפני אל אדיר אדירים. יעיר זמירות ושירים. אשיר שיר חדש. יתפאר אל חי צורינו ושמו יתקדש.

ברוך אל שוכן ערבות. הבורא נפשות רבות. ובורא אילנות טובות. אשיר שיר חדש. יתפאר אל חי צורינו ושמו יתקדש.

רם אל בשמי מעונים. ברוך מברך השנים. מצמיח ענבי גפנים. אשיר שיר חדש. יתפאר אל חי צורינו ושמו יתקדש.

כבודו אל באורים. הגדיל ענפים וזמירים וברא זיתים ותמרים. אשיר שיר חדש. יתפאר אל חי צורינו ושמו יתקדש.

יתברך חי דר מעונה. מצמיח פרי תאנה. נודה לו בשיר ורננה. אשיר שיר חדש. יתפאר אל חי צורינו ושמו יתקדש.

הללו אל חי בזמירות המגדיל על מי נהרות. רימונים ומיני פירות. אשיר שיר חדש. יתפאר אל חי צורינו ושמו יתקדש.

חזקו לבבות שובבות. שמחו בנים עם האבות. כה נזכה לשנים רבות. אשיר שיר חדש. יתפאר אל חי צורינו ושמו יתקדש.

עבודת היום

מכל המקורות עולה שט״ו בשבט הוא יום של חיבור: בין שמים לארץ, בין הנשמה לגוף, בין האדם לפירותיו. ואלה הדברים שנראים מתוך דברי רבותינו:

לומר בשחרית את סדר הבן איש חי, ולבקש בפרטות על אתרוג כשר ומהודר לחג הסוכות, ועל ברכת האילנות והגפנים.

להרבות בפירות, ובעיקר מפירות ארץ ישראל ומשבעת המינים, ולברך על כל אחד בכוונה ובשמחה, כדברי פרי עץ הדר שהברכה ממשיכה שפע על הפרי.

לכוון באכילה לתקן את חטא אדם הראשון, כדברי הפרי צדיק, שתהיה האכילה בקדושה, ״צדיק אוכל לשובע נפשו״.

להתבונן במה שצמח בלב מאז ראש השנה. כדברי השם משמואל, זה היום שבו הלב נשלם, וכל מה שנזרע בימים הנוראים מתחיל לחנוט ולהוציא פירות.

וכל אדם, שנמשל לעץ השדה, יבקש על פירותיו שלו: על בנים ועל מעשים טובים, ועל תורה ומצוות שיוסיפו לצמוח בשנה הזאת.

יהי רצון שנזכה לאכול מפרי הארץ ולשבוע מטובה, בבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

יוסף ביטון ס״ט

מקורות

• משנה ראש השנה א, א. תלמוד בבלי ראש השנה יד, א. ירושלמי קידושין ד, יב.
• דברים ח, ח; כ, יט. בראשית א, יא עד יב.
• שולחן ערוך אורח חיים קלא, ו. מגן אברהם קלא, טז.
• פרי עץ הדר (נדפס מתוך ספר חמדת ימים).
• בני יששכר, מאמרי חודש שבט, מאמר ב.
• פרי צדיק, ט״ו בשבט (ב, ג).
• שם משמואל, פרשת בשלח, מאמרי חמשה עשר בשבט.
• בן איש חי, הלכות, שנה ראשונה, פרשת ראה, יא.
• לשון חכמים לרבנו יוסף חיים, חלק א, סימן לו: לימוד לט״ו בשבט.