רבי משה בן נחמן

יש יהודים רבים שאינם יודעים דבר על הקבלה, ובכל זאת שמעו את שמו. כל מי שלומד חומש עם מפרשים, פוגש אותו בכל פרשה. כל מי שלומד גמרא, פוגש את חידושיו. וכל מי שהתפלל אי פעם בבית הכנסת העתיק ברובע היהודי בירושלים, עמד במקום שקרוי על שמו. זה הרמב״ן, רבי משה בן נחמן מגירונה, שהכניס את סודות הקבלה אל תוך פירוש התורה עצמו, בשקט, במילים ספורות: ״על דרך האמת״.

הוא היה פוסק, פרשן, רופא, משורר ומקובל. הוא עמד לפני מלך אראגון והגן על אמונת ישראל ברבים. ובזקנתו עזב הכל, את ביתו, את בניו ואת תלמידיו, ועלה לירושלים החרבה כדי לבנות בה בית כנסת. ואת כל זה עשה איש אחד, בלב אחד.

הילד מגירונה

הרמב״ן נולד בעיר גירונה שבקטלוניה, בערך בשנת ד׳תתקנ״ד (1194). בשפת המקום קראו לו ״בונאסטרוק סה פורטה״, ובעולם נקרא ״נחמנידס״. בן דודו היה רבנו יונה גירונדי, בעל ״שערי תשובה״. שני בני משפחה אחת, ושניהם האירו את כל הדורות.

הוא למד אצל שני רבנים גדולים. הראשון, רבי יהודה בר יקר, היה מתלמידי בעלי התוספות, והרמב״ן מזכיר אותו פעמים רבות בספריו בתואר ״מורי״. השני, רבי נתן בן רבי מאיר, למד בצעירותו אצל הראב״ד בעל ההשגות. כך נפגשו אצל הנער מגירונה שתי דרכי הלימוד הגדולות של אותו דור: עמקות התוספות שבצרפת, וגדולת חכמי פרובאנס.

ולפרנסתו עסק ברפואה. תלמידו הרשב״א ותלמידו רבי יצחק דמן עכו מעידים על כך. הוא ריפא את גופם של בני עירו, ולימד את נשמתם.

נער שמגן על רבותיו

כבר בגיל שבע עשרה בערך חיבר את חיבורו הראשון: השלמה להלכות הרי״ף, בתחומים שהרי״ף לא כתב עליהם. ובשנים שאחר כך כתב את ״מלחמות ה׳״, שבו הגן על דברי הרי״ף מפני השגות בעל המאור, ואת ״ספר הזכות״, שבו השיב על השגות הראב״ד על הרי״ף. ובספר הזה, כשהוא עונה לראב״ד, הוא כותב באימה ובחרדת קודש, ובלשון רכה בהרבה.

יש כאן משהו יפה. נער צעיר, שמרגיש שרבותיו הראשונים של ספרד, הגאונים והרי״ף, צריכים מגן, והוא קם ומגן עליהם. לא מתוך חוצפה, מתוך נאמנות. הרמב״ן ידע לחלוק, אבל תמיד מתוך כבוד. ומי שיודע לכבד את רבותיו, יודע גם לכבד את הדורות שיבואו אחריו.

וגם כשפרצה בדורו מחלוקת קשה סביב ספרי הרמב״ם, הרמב״ן ניסה לעשות שלום. הוא כתב לחכמי צרפת בכבוד גדול, ביקש מהם לבטל את החרם, והסביר כמה גדולה תרומתו של הרמב״ם לעם ישראל. הוא היה איש של אמת, ואיש של שלום.

על דרך האמת

הספר שבזכותו הרמב״ן נמצא בכל בית יהודי הוא פירושו לתורה. הוא כתב אותו בספרד, ובסוף ימיו, בארץ ישראל, חזר אליו, תיקן והוסיף. בהקדמה הוא פותח במילים שמגלות את לבו:

והוא מספר שם גם בשביל מי הוא כותב. לא בשביל חכמים גדולים דווקא, אלא כדי ״להניח דעת התלמידים יגיעי הגלות והצרות, הקוראים בסדרים בשבתות ובמועדים, ולמשך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים״.

ובתוך הפירוש הזה, פה ושם, מופיעות המילים ״על דרך האמת״. אלה רמזים לסודות הקבלה. למשל, בפסוק הראשון של התורה הוא כותב שאם תבין את סוד המילה ״בראשית״, תדע ש״על דרך האמת, הכתוב יגיד בתחתונים וירמז בעליונים״. כל סיפור בתורה מספר על העולם הזה, ובאותו זמן רומז לעולמות העליונים.

ובהקדמה הוא מגלה עוד יסוד גדול:

המילים של התורה, כשמחלקים אותן אחרת, הן שמות קדושים. ולכן, הוא מסביר, ספר תורה שחסרה בו אות אחת פסול, אף על פי שבפשט המילה לא השתנתה.

אבל הרמב״ן גם הזהיר. הוא כתב שאין לנסות להבין את רמזיו בשכל לבד, כי ״לא ישגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקבל חכם לאזן מקבל מבין״. הסוד עובר מפה לאוזן, מרב לתלמיד. וכך באמת הגיע אליו: רבי מנחם רקנאטי מתאר את שלשלת הקבלה שעברה מן הראב״ד אל בנו רבי יצחק סגי נהור, ממנו אל רבי עזרא ורבי עזריאל בגירונה, עירו של הרמב״ן, ״ואחריהן נמשכה להרמב״ן ז״ל״.

יסוד התורה כולה

ויש בפירושו משפט אחד שכדאי שכל יהודי יכיר. בפרשת בא, אחרי שהוא מסביר למה כל כך הרבה מצוות הן ״זכר ליציאת מצרים״, הוא כותב שהניסים הגדולים באים ללמד אותנו על הניסים הנסתרים:

כל יום שאנחנו קמים בבוקר, כל פרנסה, כל רפואה, כל מה ש״קורה לנו״, הוא נס נסתר. הקב״ה מנהיג את עולמו בכל רגע. מי שמבין את זה, חי חיים אחרים.

לפני המלך

בשנת ה׳כ״ג (1263) כפה מלך אראגון, חיימה הראשון, על הרמב״ן להשתתף בוויכוח פומבי בברצלונה, מול מומר שניסה להוכיח מדברי חז״ל את אמונתו. הוויכוח התקיים בארמון המלך, לפני השרים וראשי הכנסייה, במשך ארבעה ימים בחודש יולי.

הרמב״ן קיבל רשות לדבר בחופשיות, וענה בחכמה ובאומץ, בלי לפחד. הוא הראה שאי אפשר להוציא מדברי חכמי ישראל דבר שהם עצמם לא האמינו בו, ועמד על אמונת ישראל בגאולה. המלך עצמו נהג בו בכבוד, ובסוף נפרד ממנו באהבה, נתן לו שלוש מאות דינרים ושלח אותו לשוב לעירו בשלום.

אבל כעבור כמה שנים, יוזמי הוויכוח לא הניחו לו, והשיגו נגדו דרישה להעמידו לדין. בשנת ה׳כ״ז (1267), כשהוא כבן שבעים ושלוש, יצא הרמב״ן מספרד.

העלייה לירושלים

היו שאמרו שיצא מספרד מפני הרדיפה. אבל הרמב״ן עצמו, בדרשה שדרש בעכו בראש השנה, אמר שהדבר שהוציא אותו מארצו, שגרם לו לעזוב את ביתו ואת נחלתו ולהיפרד מבניו ומבנותיו, היה הרצון שנשמתו תנדוד בחיק אמה. ארץ ישראל הייתה בשבילו כמו אמא.

והוא אהב את הארץ אהבה עמוקה גם קודם. בפירושו לתורה, על הפסוק ״ושממו עליה אויביכם״, הוא כותב:

כלומר, הארץ מחכה לבניה. כל העמים ניסו ליישב אותה, והיא נשארה שוממה, כמו אם שאינה מוכנה לקבל זרים במקום ילדיה.

הרמב״ן הגיע לירושלים בתשעה באלול, ונשאר בה עד אחרי יום הכיפורים. באגרת ששלח משם לבנו ולבני ביתו הוא מתאר עיר חרבה כמעט לגמרי. הוא כותב שגדולה העזובה, ושכל מקום שקדושתו גדולה יותר, חורבנו גדול יותר, וירושלים חרבה מכולן. יהודים כמעט לא נשארו בה.

אבל הרמב״ן לא התייאש. הוא אסף את היהודים המעטים שמצא, ומצא בית חרב בנוי בעמודי שיש ובכיפה יפה, ועשו אותו לבית כנסת. הם שלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה שהוברחו מירושלים בימי הצרות. והוא כותב שרבים באים לירושלים מדמשק, מארם צובה וממצרים, לראות את מקום המקדש ולבכות עליו.

בית הכנסת הקרוי היום ״בית הכנסת הרמב״ן״ עומד ברובע היהודי בעיר העתיקה, ונחשב לבית הכנסת הרבני העתיק ביותר ברובע. יש אומרים שזה המקום שבו ייסד הרמב״ן את בית הכנסת שלו, ויש סוברים שבית הכנסת המקורי עמד בהר ציון, וממנו עבר המניין לכאן בדורות שאחריו. אבל השם נשאר, והתפילה נמשכת. במשך דורות רבים נסגר המבנה ושימש למטרות אחרות, ואחרי מלחמת ששת הימים שוקם ונפתח מחדש, בדיוק שבע מאות שנה אחרי עליית הרמב״ן. ועל אחת מכותרות העמודים נמצאו חרותים שמות שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב.

אגרת לבן

מארץ ישראל כתב הרמב״ן אגרות לבניו שנשארו בספרד. האגרת הנודעת בשמו, ״אגרת הרמב״ן״, נדפסה בסידורים ובספרי מוסר, ונכנסה לספרים כמו ״ראשית חכמה״ ו״שערי קדושה״. היא פותחת במילים ״שמע בני מוסר אביך״, ומיד אחר כך:

והאגרת ממשיכה ומלמדת שמי שניצל מן הכעס, עולה למידת הענווה, ומן הענווה ליראת שמיים. ויש בה משפט שכל אחד מאיתנו יכול לקחת לעצמו: ״וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך״. ובסוף היא מבקשת מן הבן: ״תקרא האגרת הזאת פעם אחת בשבוע ולא תפחת״. עד היום יש רבים שקוראים אותה כל שבוע.

ונשמרה גם אגרת אחרת, ששלח הרמב״ן מארץ ישראל לבנו שעמד בחצר המלך בקשטיליה. אב זקן, רחוק מאוד, כותב לבנו שחי בין שרים ומלכים, ומבקש ממנו לשמור על קריאת שמע, על התפילה ועל קריאת הפרשה בכל שבת. ובסוף הוא כותב:

תלמידיו

מבית מדרשו של הרמב״ן יצאו גדולי ספרד. המפורסמים שבהם הם הרשב״א והרא״ה, ומהם יצאו הריטב״א, הר״ן ועוד, שכל לומד גמרא מכיר את שמותיהם. בתורת הקבלה המשיכו את דרכו רבי יצחק דמן עכו ואחרים, ותלמידי הרשב״א, רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב אבן גאון, כתבו ביאורים על ״סודות הרמב״ן״ שבפירושו לתורה. ובזכות סמכותו הגדולה בהלכה, הקבלה עצמה התקבלה בעם ישראל בכבוד ובאמון.

הספרים

הרמב״ן כתב בכל תחומי התורה: פירוש, הלכה, חידושים, דרשות, מוסר וקבלה. אלה חיבוריו העיקריים:

ונשמרו בשמו גם פירוש על ספר איוב, תשובות רבות, תפילות ופיוטים, וביאורים קצרים בדרך הקבלה, כמו פירוש לספר יצירה וביאור מעשה בראשית.

הסתלקותו

את שנותיו האחרונות עשה בעכו. בשנת ה׳כ״ט או ה׳ל דרש שם את דרשתו לראש השנה, ואחר כך כבר אין עליו ידיעות. הוא נסתלק בארץ ישראל בערך בשנת ה׳ל (1270), בן כשבעים ושש. יום פטירתו לא נשמר בוודאות במקורות הקדומים. על הלוח שבציון בחברון נחקק שנפטר בי״א בניסן ה׳ל, ורבים נוהגים לציין בו את יום ההילולא שלו.

גם על מקום קבורתו יש מסורות שונות. המקור הקדום ביותר, מראשית המאה שאחרי פטירתו, מעיד שנקבר בחיפה, בתחתית הר הכרמל, ושם יש היום ציון לצד קברי בעלי התוספות. ויש מסורת שנקבר בחברון, סמוך למערת המכפלה, ויש מסורות נוספות. באגרת מירושלים כתב בעצמו שפניו מועדות ללכת לחברון, להשתטח על קברי האבות ולחצוב לו שם קבר.

ויש בזה משהו שנוגע ללב. הרמב״ן, שכתב שארץ ישראל מחכה לבניה, זכה לשוב אליה ולהיקבר בעפרה. ואם נכונה המסורת על חברון, הוא שוכב קרוב לאבות, שעליהם כתב כל כך הרבה בפירושו, ושעליהם לימד שכל מה שאירע להם הוא סימן לבנים.

מה הוא משאיר לנו

הרמב״ן משאיר לנו פירוש על התורה שבו הפשט והסוד חיים יחד, באותו דף. הוא מלמד שאפשר להיות גאון בהלכה ומקובל, לחלוק ולכבד, לעמוד מול מלך בלי פחד, ולכתוב לבן בדמעות.

הוא מלמד אותנו לראות את הניסים הנסתרים בכל יום, ולזכור שכל התורה כולה שמותיו של הקב״ה. ומלמד אותנו לדבר בנחת, ״לכל אדם ובכל עת״, ולראות כל אדם גדול מאיתנו.

ויותר מכל, הוא מלמד אותנו לאהוב את ארץ ישראל ואת ירושלים, גם כשהן חרבות. לא לחכות שהכל יהיה מוכן, אלא לבוא, לנקות בית חרב, ולפתוח בו בית כנסת.

זכותו של הרמב״ן הקדוש תגן עלינו ועל כל עם ישראל, ונזכה לראות בבניין ירושלים ובגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן.

מקורות

הקדמת הרמב״ן לפירושו על התורה; פירוש הרמב״ן, בראשית א, א; שמות יג, טז; ויקרא כו, טז; אגרת הרמב״ן (״שמע בני מוסר אביך״); אגרת הרמב״ן לבנו בקשטיליה; אגרת הרמב״ן מירושלים; דרשת הרמב״ן לראש השנה; ספר הוויכוח; פירוש הרקנאטי על התורה, פרשת נשא.

קרדיט תמונות: הרובע היהודי העתיק בגירונה, צילום: Rafa Esteve, CC BY-SA 4.0. בית הכנסת הרמב״ן בירושלים, צילום: Djampa, CC BY-SA 4.0. ציון הרמב״ן בחברון, צילום: ד״ר אבישי טייכר, אתר פיקיוויקי, CC BY 2.5. דף מפירוש הרמב״ן על התורה, דפוס פיזארו ה׳רע״ג, צילום: Monozigote, CC BY-SA 4.0. כולם דרך Wikimedia Commons.