רבי חיים יוסף דוד אזולאי

בכל בית מדרש ספרדי, ובהרבה בתי מדרש אשכנזיים, יש מדף שלם של ספרים שעל כולם חתום אותו אדם. ספרי הלכה וספרי מוסר, פירושים על התורה ועל ההגדה, תפילות ותיקונים, ואפילו ספר שמספר על כל גדולי ישראל לדורותיהם. מאה ועשרים ושניים חיבורים. ואת רובם כתב אדם שבילה שנים ארוכות בדרכים, על גבי ספינות ועגלות, כשליח של עניי ארץ ישראל. זה רבי חיים יוסף דוד אזולאי, החיד״א.

הוא נולד בירושלים ונסתלק בליבורנו שבאיטליה, ואחרי יותר ממאה וחמישים שנה חזר הביתה, אל הר המנוחות בירושלים. ובין לבין עבר כמעט את כל העולם היהודי, ובכל מקום השאיר אחריו אור.

ילד בירושלים

רבי חיים יוסף דוד נולד בירושלים בשנת ה׳תפ״ד (1724). אביו, רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, היה נינו של המקובל הגדול רבי אברהם אזולאי, בעל ״חסד לאברהם״, שעלה מפאס שבמרוקו והתיישב בחברון. ואמו, שרה, הייתה ממשפחה אשכנזית, בתו של מקובל שעלה לירושלים עם רבי יהודה החסיד. כבר בהולדתו התחברו בו ספרדים ואשכנזים, ומקובלים משני הצדדים.

בתולדות החיד״א שנדפסו בשם הגדולים מסופר שנולד בחודש השביעי, קטן וחלש, וחשבו שאינו בחיים. סבתו נכנסה אליו, הרגישה שעוד יש בו נשמה, עטפה אותו בצמר גפן וחיממה אותו, והתינוק חי.

אביו קרא לו בשמו האחרון, יוסף, ואת המילים שכתב עליו האב ״והבן יקיר לי בני בכורי יוסף״ העתיק החיד״א בעצמו לאחד מספריו. לכן נקרא ספרו הראשון ״שער יוסף״.

הרבנים של ירושלים

החיד״א למד אצל גדולי ירושלים. רבו המובהק היה רבי יונה נבון, שהרגיל אותו לכתוב תשובות בהלכה. הוא למד גם בישיבת ״כנסת ישראל״ אצל רבי חיים בן עטר, האור החיים הקדוש, ולמד בחברותא עם רבי יום טוב אלגאזי. ובישיבת המקובלים ״בית אל״ ישב בחבורתו של הרש״ש, רבי שלום שרעבי.

ומסופר שכשביקש מן הרש״ש ללמוד ממנו את חכמת הקבלה, השיב לו הרש״ש שעדיין צעיר הוא, ושיעסוק קודם בתורת הנגלה, ובסוף ישיג את דרך האמת מעצמו. וכך היה.

על רבו האור החיים שמר החיד״א אהבה כל ימיו. הוא שכתב את נוסח המצבה על קברו בהר הזיתים, ובספרו ״שם הגדולים״ העיד על גדולת רבו ועל קדושתו, וסיפר שבפולין התחילו להעריך את פירושו על התורה משום שהבעל שם טוב גילה את גדולת נשמתו.

הוא נשא לאישה את רחל, בת רבי ניסים ברכה מחכמי ירושלים, ונולדו להם בנים ובנות. שני הבנים, רבי אברהם ורבי רפאל ישעיה, הלכו לימים בדרכו, והיו גם הם שליחים של ארץ ישראל.

השליח

באותם ימים חיו יהודי ארץ ישראל בעוני גדול, והקהילות שלחו את גדולי החכמים לחוץ לארץ, לאסוף כסף להחזקת היישוב. השליח הזה נקרא ״שד״ר״, שליחא דרבנן. בחורף ה׳תקי״ג יצא החיד״א לשליחותו הראשונה, בשליחות קהילת חברון, ושב לירושלים רק בניסן ה׳תקי״ח (1758), אחרי שש שנים.

בשנת ה׳תקכ״א (1761) הציעה לו הקהילה הספרדית והפורטוגזית באמסטרדם, מן הגדולות בעולם, להיות החכם שלה. הוא סירב, ונשאר בירושלים לכהן כדיין. אחר כך שימש חמש שנים רב ואב בית דין באלכסנדריה של מצרים, ומשם חזר והתיישב בחברון, בעיר של סבו הגדול.

ובערב ראש חודש חשוון ה׳תקל״ג (1772) יצא לשליחותו האחרונה. ממנה כבר לא חזר.

הוא עבר במצרים ובתוניס, באיטליה, בצרפת, בהולנד ובגרמניה. ישב לשולחנם של גדולי הדור, ובהם רבי יעקב יהושע פאלק, בעל ״פני יהושע״, ובכל מקום שהגיע נכנס לספריות ולארכיונים ועיין בכתבי יד עתיקים. בספרייה המלכותית של פריז קיבל רשות שלא ניתנה כמעט לאיש, להוציא כתב יד ולהעתיק ממנו, והוא עצמו כתב בהתרגשות:

את כל הדברים האלה, ועוד הרבה, רשם ביומן מסע שקרא לו ״מעגל טוב״. יש בו חשבונות של כל פרוטה שאסף לעניי חברון וארץ ישראל, תיאורים של קהילות ישראל באירופה ובצפון אפריקה, ביקורים בארמון ורסאי ובספרייה של פריז, ופגישות עם רבנים ועם שרים.

״ועולם חשך בעדי״

ובתוך השליחות הזאת עבר עליו אחד הרגעים הקשים בחייו. בשנת ה׳תקל״ד, כשהיה בתוניס, הגיע אליו מכתב שבו נודע לו שאשתו רחל, אשת נעוריו, נפטרה כמה חודשים קודם לכן. וכך רשם ביומנו:

הוא ישב שעה על הקרקע, יחף, ובכה לבדו, ואיש מאנשי הבית לא ידע. אחר כך קם, רחץ את פניו, ושמר את האבל בלבו, כי חשש שאנשי המקום ילחצו עליו לשאת אחת מבנות הקהילה ולא ייתנו לו לשוב לדרכו. החיד״א עצמו מתאר שהעצב לא עזב אותו זמן רב, ושלפעמים לא היה לו כוח לשבת בסעודות עם מארחיו.

לימים, אחרי שהשתקע בליבורנו, נשא שם לאישה את רחל בת רבי משה הלוי מפיזה, וחייו שבו להיות חיי בית.

ליבורנו

בשנת ה׳תקל״ח (1778) השתקע החיד״א בליבורנו, עיר הנמל הגדולה של טוסקנה, שבה ישבה קהילה יהודית עשירה ומלאה תורה. הוא קיבל עליו משרה רק בתנאי שיוכל להקדיש את זמנו לכתיבת ספריו ולהדפסתם. ואכן, רוב ספריו נדפסו שם.

ובכל שנות נדודיו נשאר שליח של ארץ ישראל, בענווה גדולה. כשהיה בפריז כתב ביומנו שמחשיבים אותו הרבה יותר ממה שהוא יודע. ובתוניס, אחרי דרשה ארוכה שהקהל התפעל ממנה, כתב שהוא מכיר את חסרונו, והוסיף משפט שמגלה למה כל זה היה חשוב לו כל כך. אנשים אמרו שאין עוד תלמידי חכמים הגונים בארץ ישראל, משום שראו שליחים שלא היו גדולים בתורה, ולכן:

הוא לא ביקש חכמה בשביל עצמו. הוא ביקש אותה בשביל הכבוד של ארץ ישראל.

המקובל הנסתר

החיד״א היה מקובל גדול, מבני החבורה של הרש״ש בבית אל, ונכדו של בעל ״חסד לאברהם״. אבל את הקבלה שלו הסתיר. מסופר שכשהיה בתוניס, באו אליו מקובלים מקומיים לשאול אותו בסודות, והוא השיב להם בלשון נופל על לשון: ״אין כאן קבלות״. השליחים מארץ ישראל נהגו לתת קבלות על התרומות, והוא, שהיה מפורסם בחכמת הקבלה, אמר להם שאין לו קבלות למסור.

ובכל זאת, את הקבלה אפשר למצוא בכל ספריו. ב״מחזיק ברכה״ כתב הלכות תפילה על פי מנהגי המקובלים. בספרו ״עבודת הקודש״ חיבר תפילות, תיקונים והנהגות, ובהם ״יוסף בסדר״ ו״שומר ישראל״. וביומנו נשארה רשימה של הנהגות שקיבל על עצמו בלי נדר: להיזהר מגאווה, מכעס ומעצבות, ללמוד ספר הזוהר, לגמור את ספר תהלים בכל לילות ראש השנה, ובליל הושענא רבה ללמוד דפים רבים בזוהר.

ובמצרים, בשנת ה׳תקכ״ד, הגיע לידו כתב יד של רבי חיים ויטאל, והוא שקע בלימודו. וכך כתב ביומנו:

תלמיד של האור החיים ושל הרש״ש, שרבי חיים ויטאל, תלמידו של האר״י, מוזג לו כוס יין בחלום. השרשרת של המקובלים נמשכת מדור לדור.

הספרים

ברשימה המעודכנת של ספרי החיד״א נמנו מאה ועשרים ושניים חיבורים, וכחמישים מהם הדפיס בעצמו בחייו. הוא כתב על הלכה, מדרש, קבלה, תנ״ך, מוסר ותולדות ישראל, ושילב בהם דברים רבים של חכמים ראשונים שמצא בכתבי יד בדרכיו. אלה כמה מן החשובים שבהם:

וגם בהגדה של פסח כתב חמישה פירושים, ועל מסכת אבות ועל אבות דרבי נתן שלושה, ועל ספר תהלים שניים. מדף שלם של ספרים, כמו שכתבנו בתחילה.

מופתים ועדויות

בתולדות החיד״א שנדפסו בשם הגדולים נאספו סיפורים רבים, חלקם מפי בני דורו וחלקם מפי זקנים ששמעו מהם. נביא כמה מהם, כפי שהם מסופרים שם.

הים שנח

מסופר שכשהפליג מתוניס בשנת ה׳תקל״ד, היו נוסעי הספינה בסכנת חיים בסערה, והחיד״א התפלל, ותוך רגע נח הים מזעפו.

הנהר שבצרפת

ומסופר שבחורף אחד בצרפת הגיע בעגלתו אל נהר שוטף, שעגלות רבות עמדו על שפתו ולא העזו לעבור. החיד״א אמר לעגלון להיכנס ולא לפחד, והם עברו בשלום, ושאר העגלונים ראו ותמהו.

ברכה לבית

ובעיר האג שבהולנד בירך את אשת מארחו, שלא נפקדה בילדים חמש עשרה שנה, ומסופר שמאותה ברכה ואילך נראו בה סימנים שהיא מעוברת.

הסתלקותו

החיד״א נסתלק בליבורנו בי״א באדר ה׳תקס״ו (1806), בן שמונים ושתיים שנים, ונקבר שם.

ובקברו בליבורנו לא נשאר. בשנת ה׳תשט״ז יזם הרב הראשי לישראל, הרב יצחק ניסים, להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. אחרי שנים של מאמצים, ובהסכמת קהילת ליבורנו ורבה, הועלו עצמותיו לירושלים בשנת ה׳תש״ך (1960), ונקברו בהר המנוחות.

תחשבו על זה. ילד שנולד בירושלים ונלחם על חייו בחודש השביעי, יצא בבחרותו לשליחות של ארץ ישראל, ביקש חכמה ״לכבוד א״י״, ונסתלק רחוק ממנה. ואחרי מאה וחמישים וארבע שנים, השליח חזר הביתה. מעליו עומד היום אוהל קטן, ויהודים מכל העדות באים להתפלל שם, בעיקר ביום ההילולא שלו, י״א באדר, בימי השמחה של חודש אדר.

מה הוא משאיר לנו

החיד״א לימד שאפשר לכתוב ספרים גם בדרכים, על ספינה, בעגלה, בחדר של אכסניה. שאדם יכול להיות שליח כל חייו, ולא לשכוח לרגע את מי הוא מייצג. והוא לימד שענווה אמיתית היא לבקש מה׳ חכמה, לא בשביל הכבוד שלך, אלא בשביל הכבוד של ארץ ישראל ושל התורה.

הוא לימד גם שמותר לבכות. שגדול בתורה אוהב את אשתו ומתגעגע אליה, ושהלב השבור לא מפריע לאדם להמשיך ולבנות.

ומי שיפתח היום את אחד מספריו, ילמד הלכה אחת או יאמר תפילה אחת שחיבר, כבר מצטרף לשליחות שלו.

זכותו של רבנו החיד״א הקדוש זיע״א תגן עלינו ועל כל עם ישראל, ונזכה לראות בבניין ירושלים ובכבוד ארץ ישראל, במהרה בימינו, אמן.

מקורות

מעגל טוב; שם הגדולים, ובו ״תו חיים, תולדות חיד״א״ (מהדורת קרענגיל); שם הגדולים, מערכת ספרים, אות א (אור החיים); ברכי יוסף; מחזיק ברכה; עבודת הקודש; חיים שאל; לב דוד; חומת אנ״ך; דברי הימים א יז, ח.

קרדיט תמונות: נמל ליבורנו בסערה ונמל ליבורנו משנת 1779, ציורים של יאקוב פיליפ האקרט, נחלת הכלל; ציון החיד״א בהר המנוחות, צילום Yeudameir, ברישיון CC BY-SA 4.0; האוהל מעל ציון החיד״א, צילום Yydl, נחלת הכלל. כולן דרך Wikimedia Commons.