רבי יעקב אביחצירא

בשנת ה׳תר״ם יצא צדיק זקן מתאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו, בקצה המדבר, אל דרך ארוכה. שש פעמים ניסה לעלות לארץ ישראל, ושוב ושוב עיכבו אותו בני קהילתו, כי לא יכלו להיפרד ממנו. רק בפעם השישית הסכימו. הוא חצה את אלג׳יריה, את תוניסיה, את לוב ואת מצרים, והגיע עד דמנהור, לא רחוק מן הים. ושם, בדרך אל הארץ שאליה התגעגע כל חייו, נסתלק.

זה רבי יעקב אביחצירא זיע״א, ״האביר יעקב״, רבה של תאפילאלת, מקובל, פוסק, דרשן ופייטן. ומה שלא זכה לו הוא בעצמו, זכו לו צאצאיו. נכדו, רבי ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי, עלה לארץ ישראל, והשושלת של בית אביחצירא ממשיכה להאיר בה עד היום.

בן תאפילאלת

רבי יעקב נולד בשנת ה׳תקס״ו (1806) בתאפילאלת, חבל נאות מדבר במזרח מרוקו, לאביו רבי מסעוד. המשפחה הייתה רמת יחס: רבי מסעוד היה דור תשיעי לרבי שמואל אלבז, אבי המשפחה, שלפי המסורת היה תלמידו של רבי חיים ויטאל.

ויש גם סיפור מאחורי השם. ״אבו חצירה״ בערבית פירושו ״בעל המחצלת״. הבבא סאלי סיפר שקיבל מאבותיו שרבי שמואל, אבי המשפחה, היה עני, וביקש מרב חובל להפליג איתו מאיסטנבול ליפו בלי תשלום. כשסירב, ישב רבי שמואל על מחצלתו על החוף ושקע בספריו. וכשיצאה הספינה, החלה המחצלת לשוט על פני המים סמוך אליה. כך מספרת מסורת המשפחה, ומאז נקראו ״בעלי המחצלת״.

בילדותו למד רבי יעקב אצל אביו תנ״ך וטעמי המקרא, ואחר כך משנה ותלמוד. בידי צאצאיו יש מסורת שכבר בגיל שש עשרה היה מלא בפרד״ס התורה, ושרבו, רבי מרדכי בן שימול, חיבר שיר לכבוד תלמידו הצעיר. אחרי שנסמך לרבנות בידי רבי ישועה דנינו, התחיל לשמש רב ומנהיג לקהילת תאפילאלת, ועמד בראשה עשרות שנים. כבר בשנות השלושים לחייו נחשב לאחד מגדולי הרבנים והפוסקים של דורו, ושאלות נשלחו אליו מכל גדולי מרוקו בדורו.

הלילות של רבי יעקב

הדברים היפים ביותר על רבי יעקב לא נכתבו בידי זרים. הם נכתבו בידי בניו ותלמידיו, שראו אותו מקרוב, יום ולילה.

בנו ותלמידו, רבי אהרן, מעיד בהקדמה לספר ״דורש טוב״ שאביו היה לומד בכל לילה שמונה עשר פרקי משנה בעל פה, וחוזר ולומד מקרא וגמרא. הוא לא ישן אלא שינה קלה, היה קם לתיקון חצות, ולומד בספרי הקבלה עד שעלה האור. ומשם הלך לבית הכנסת לתפילת שחרית, תמיד הראשון מן העשרה, וישב שם ועסק בתורה.

ובנו ותלמידו, רבי יצחק, מעיד בהקדמה לספר ״מחשוף הלבן״ שאביו מעולם לא שח שיחת חולין, שאכילתו ושתייתו היו במידה ובמשורה, ושרוב ימיו התענה כדי לכפר על ישראל. ותלמידו המובהק, רבי שלמה חיון, שכתב שלא זזה ידו מתוך ידו של רבו, מספר בהקדמה לספר ״פתוחי חותם״ שרבו מאס בהבלי העולם הזה, ופיזר ונתן צדקה לאביונים ולחכמים העמלים בתורה.

ורבי אהרן גם כתב שיר לכבוד אביו, שנדפס בספר הפיוטים של המשפחה. וכך הוא שר עליו:

שימו לב מה הבן בוחר לשיר על אביו. לפני הכל הוא מזכיר את הנסים, אבל מיד אחר כך הוא חוזר אל הצדקה, אל היתומים, אל העניים. ובהמשך השיר הוא מוסיף: ״צדיק וענו. כל ימי שניו. שכינה לפניו״. כך זוכר בן את אביו: איש של חסד וענווה, שהשכינה הולכת לפניו.

אבי העניים

ועם כל הקדושה הזאת, רבי יעקב עסק גם בצורכי עדתו, בתיקון ענייני הדת, בהשכנת שלום בית, וכיתת את רגליו כדי לאסוף כסף ולחלק אותו לעניים. רבים באו אליו ממקומות רחוקים כדי להתברך מפיו. גם נכבדי ארצו מבין המוסלמים העריצו אותו, והוא השתמש במעמדו כדי להגן על היהודים ולהיטיב איתם.

הוא נודע בגינוני קדושה, והתפרסם כבעל מופת בערי המערב, במצרים ובארץ ישראל. ומסופר עליו שזכה לגילוי אליהו הנביא.

שיטתו

רוב לימודו של רבי יעקב היה בתורת הקבלה, והוא נהג להתבודד בלימודו. אבל הוא לא הסכים שאדם ייכנס לחכמת הסוד בלי שמילא את כרסו קודם בפשט ובתלמוד. בהקדמה לספרו ״אלף בינה״ כתב שבלי התלמוד אין דרך שאדם יגיע לידיעת התורה, ואף הציע סדר לימוד שלם, כמו שלמד הוא בעצמו.

ובספריו הוא מחבר את הכל יחד. פירושיו על התורה הולכים בדרך הפרד״ס, פשט, רמז, דרש וסוד, ומלמדים שכל פסוק פשוט פותח שער אל עולמות עליונים. בספרו ״גנזי המלך״ הביא מאתיים ושבעה ביאורים שונים על המילה הראשונה בתורה, ״בראשית״. מאתיים ושבעה פתחים למילה אחת.

והוא היה גם משורר. רבי יעקב היה הראשון במשפחת אביחצירא שחיבר פיוטים, ועשרות שירים כתב לכל מועדי השנה. בשיר שכתב לכבוד רבי שמעון בר יוחאי ולחבריו, הוא פותח כך:

ובהמשך השיר הוא עובר אחד אחד על חבריו של רבי שמעון, ומצמיד לכל אחד מהם את הספירה שלו. כך הוא שר את הקבלה, בניגון שבני הקהילה יכלו לשיר בשבתות ובהילולות.

יש משהו מתוק מאוד בזה. מקובל גדול, שלומד סודות עד אור הבוקר, יושב וכותב שירים שכל יהודי בתאפילאלת יכול לשיר. ואכן, פיוטיו הושרו בפי בניו ותלמידיו ובפי כל יושבי תאפילאלת, בשבתות, בימים טובים ובהילולות. הסוד נכנס לבתים, לניגונים ולשמחות.

ובניו הלכו בדרכו גם בזה. אחריו כתבו גם הם שירים, דור אחר דור, ומתוך ספר הפיוטים של המשפחה התפשטו בכל קהילות מרוקו פיוטים שנעשו לחלק מן החיים עצמם, כמו ״אעופה אשכונה״ ו״יה אביר ביר״. ומי ששר אותם היום בשמחה משפחתית, שר בלי לדעת בניגון שהתחיל בבית של האביר יעקב.

מאתיים ושבע דרכים להתחיל

ואני רוצה לחזור לרגע אל ״גנזי המלך״, אל מאתיים ושבעה הביאורים למילה ״בראשית״. יש בזה שיעור גם בשבילנו. המילה הראשונה של התורה היא המילה של ההתחלה, ורבי יעקב מצא בה מאתיים ושבע דרכים. כאילו הוא אומר לנו: אין יהודי שאין לו דרך משלו להתחיל. כל אחד ואחד יש לו ״בראשית״ שלו, פתח שנועד רק לו. ומי שמרגיש שכבר מאוחר מדי, או שכל הדלתות נסגרו בפניו, יזכור שבמילה אחת של התורה מצא הצדיק הזה מאתיים ושבעה פתחים.

הספרים

רוב ספריו של רבי יעקב נדפסו בירושלים אחרי פטירתו, בזכות בניו. אלה העיקריים שבהם:

וגם עוד חיבורים כתב: ״מעגלי צדק״ על התנ״ך, ״שערי ארוכה״ על הימים הנוראים, ״שערי תשובה״ ו״לבונה זכה״. ויש חיבורים שאבדו. ספרו ״שבת קודש״, ביאורים על השבת, אבד בדרך לבית הדפוס. וחיבור שכתב על ספר עץ חיים של האר״י נשרף, ואינו בידינו.

הדרך לארץ ישראל

רבי יעקב אהב את ארץ ישראל אהבה גדולה, וכל ימיו השתוקק לעלות אליה. אבל בני קהילתו בתאפילאלת לא יכלו לוותר עליו. הם התנגדו, עיכבו, ומנעו ממנו לצאת. שש פעמים ניסה. ורק בפעם השישית, בשנת ה׳תר״ם (1879), הצליח לשכנע אותם שבנו, רבי מסעוד, יוכל לשמש רב הקהילה במקומו. ואז הניחו לו ללכת.

הוא עבר דרך אלג׳יריה, תוניסיה, לוב ומצרים. בט״ו בטבת הגיע לאלכסנדריה ושהה בה מעט. בי״ז בטבת הגיע לעיר דמנהור הסמוכה, והתארח בבית רבי משה סרוסי. ושם חלה פתאום חולי קשה.

יש נחמה קטנה בפרט הזה. מי שכל חייו פתח את ביתו ואת ידו לעניים ולאורחים, זכה שבימיו האחרונים, הרחק מקהילתו ומבניו, היה גם הוא אורח בביתו של יהודי שפתח לו את דלתו באהבה.

הסתלקותו

רבי יעקב אביחצירא נסתלק בכ׳ בטבת ה׳תר״ם (4 בינואר 1880) בדמנהור שבמצרים, ונקבר שם. הוא היה בן כשבעים וארבע שנים.

יום פטירתו נקבע ליום הילולא, והמוני יהודים, ממצרים ומחוצה לה, נהרו אל קברו להשתטח ולהתפלל. ברבות השנים, כשמספר היהודים במצרים הלך ופחת, פחתו גם העולים לקבר. מפעם לפעם הגיעו קבוצות מן הארץ ומן התפוצות, חלקן בראשות בני משפחתו. בשנת 2012 נערכה שם ההילולא האחרונה, ואחר כך נאסרה בידי השלטונות. ובדצמבר 2022 הגיעה משלחת מישראל, באישור השלטונות, ושיפצה את הקבר.

ויש בתאריך משהו שמדבר אל הלב. כ׳ בטבת חל סמוך לשבתות שבהן קוראים בתורה את פרשת ויחי ואת תחילת ספר שמות. ובפרשת ויחי נסתלק יעקב אבינו במצרים, ובקשתו האחרונה הייתה שלא יקברו אותו שם, ושיעלו אותו אל ארץ כנען. וגם רבי יעקב, הנושא את שמו, נסתלק במצרים כשפניו אל הארץ הזאת.

השושלת שממשיכה

רבי יעקב השאיר אחריו ארבעה בנים ושתי בנות. צאצאיו המשיכו לכהן ברבנות בתאפילאלת עד שעלו לארץ, ורבים מהם שימשו ומשמשים רבנים ומקובלים בארץ ישראל.

ובראשם עומד נכדו, רבי ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי, בנו של רבי מסעוד, אותו הבן שבזכותו יכול היה האביר יעקב לצאת לדרכו. הבבא סאלי נולד בראש השנה ה׳תר״ן (1889), כעשר שנים אחרי פטירת סבו. הוא עלה לארץ ישראל והשתקע בנתיבות, ושם נהרו אליו רבים לקבל ברכה ועצה.

על שמו של רבי יעקב נקרא היישוב כוכב יעקב, ומוסדות תורה ובתי כנסת רבים נושאים את השם ״אביר יעקב״. והשושלת של בית אביחצירא ממשיכה עד היום להעמיד תלמידי חכמים ומקובלים בארץ ישראל.

מה הוא משאיר לנו

רבי יעקב לימד אותנו שגדלות נמדדת בבית, בלילות, במה שהילדים רואים. לימד שהסוד צריך לעמוד על יסוד של תלמוד ושל הלכה. ולימד שאפשר לשיר את הקבלה, ולהכניס אותה ללב של כל יהודי.

והוא לימד אותנו לא להתייאש מן הדרך. גם אם לא הגענו, הצעד שלנו לא הולך לאיבוד. מה שאנחנו מתחילים באמת, הילדים והנכדים שלנו ישלימו.

זכותו של רבי יעקב אביחצירא, האביר יעקב, תגן עלינו ועל כל עם ישראל, ונזכה לראות בקיבוץ כל הגלויות ובגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.

מקורות

רבי אהרן אביחצירא, הקדמה לדורש טוב; רבי יצחק אביחצירא, הקדמה למחשוף הלבן; רבי שלמה חיון, הקדמה לפתוחי חותם; אלף בינה, הקדמה; גנזי המלך; יורו משפטיך ליעקב; יגל יעקב (״אשיר לכבוד חברים״; ״אשירה נא לכבוד מרנא״); תהלים יד, ז (״יגל יעקב ישמח ישראל״); בראשית מז, כט.

קרדיט תמונות: שקיעה בין הדקלים בתאפילאלת, Hmidanix, CC BY-SA 4.0; מהדורות ספר יגל יעקב, חפץ בחיים, CC BY-SA 4.0; חתימת רבי יעקב אביחצירא, נחלת הכלל; דרך Wikimedia Commons.